שביזות יום א'

דיכאון, ביזיון, גזירה, ייאוש, טרטור, סיוט, סטירת לחי, בושה, שביזות, בעיטה בבטן, שערורייה, אי-צדק משווע, אפליה. מי אמר שהשפה העברית אינה מגוונת ושופעת ורבת מלים? וגם לשונם של עורכי החדשות בידיעות אחרונות. יותר מעשר תיבות שונות נשלפו מהמילון ומעולם האסוציאציות ביום ראשון השבוע כדי לתאר ולאפיין החלטה נוהלית אחת: להסיע את חיילי צה"ל לבסיסיהם באוטובוסים ולא לאפשר להם לנסוע חינם ברכבות במשך שלוש שעות בימי ראשון. האשמת עיתונאים באיבוד פרופורציה דומה לטענה נגד פרפרים על שהם תאבי צוף. עיתונאות מעצם טיבה אינה מראה של המציאות. היא מלקטת אירועים מסוימים ומדלגת על אחרים, שהרי לא ניתן לדווח על אלפי תיקים שנידונים מדי יום בבתי-המשפט, גם לא על כל תאונות הדרכים שמתרחשות ברחבי הארץ. כשנבחר אירוע אחד מבין רבים, בדרך כלל בשל חריגותו, עוצמתו או העובדה שהוא קרוב לעולמם התרבותי של הכתבים והעורכים, אפשר תמיד לזעוק: איבדתם פרופורציה, אתם מנפחים ומגזימים.

מעבדה לבחינת הגנום הטבלואידי

גם הפעם זה קרה, אבל בגדול. בענק. על רובו של עמוד השער נפרשה זעקתה של חיילת אחת: "נשארתי שבת בבסיס". בכפולה השנייה זעקה הכותרת "סיוט יום א'", כאילו שהשיבה מהבית לבסיס בשבוע הקודם בקרון רכבת דחוס הייתה מסע תענוגות. כאילו לא היה די בריבוי מלות התואר, נוספו גם אמירות שזכו להבלטה, כמו זו של אב לחייל בחיל האוויר על היחס ללובשי מדים: "להם ולכלבים אסור לעלות עכשיו על הרכבת". מזל שלא נעשה שימוש בטלאי צהוב, מה שחסך מאיתנו את האסוציאציה המתבקשת לרכבות. הסיקור הצעקני והחד-צדדי של הצפוי באותן שעות בוקר של ראשית השבוע כמוהו כמעבדה לבחינת הגנום הטבלואידי של "העיתון של המדינה" בפרט, ושל עיתונות פופולרית, צהובה, בכלל. סוד הצלחתו של הטבלואיד הוא בחיבור ההדוק עם תחושותיו ורגשותיו של צרכן התקשורת. הוא מיטיב לזהות את אהבותיו של "האיש הקטן" ואת שנאותיו, לנגן על נימי נפשו, לדגדג את יצריו. הוא מכיר את מגירות הלב, הגלויות והסמויות. הוא יודע שבעיני אזרחי ישראל, בעיקר 80% היהודים, החיילים הם הילדים של כולנו; שהפוליטיקאים הם אנשים חסרי אחריות שדואגים רק לכיסא ולכיס שלהם; שרוב הציבור אינו אוהב שמחליפים לו קווי נסיעה, גם אם מדובר בשיפור; שבחצי המאה שבין התפשטות הטלוויזיה לפריצת הטוויטר איבד העם את סבלנותו, אין לו כוח לפרטים הקטנים; שהוא מתרשם רק ממריחות מכחול רחבות, לא מהניואנסים שמהם מורכבת המציאות; וגם שכשהיצר והרגש גוברים, כמאמר פתגם ישן ביידיש, הראש והשכל נטמנים בחול.

להפיק את המירב מהסיפור

לא הראש של עורכי הטבלואיד, כמובן. אצלם מתערבבים יצר הקיום והשכל השיווקי עם חושים חדים. הם רוצים להתחבר לדור הצעיר, לחיילים, וגם לא לאבד את הוריהם. הם ידעו שביום ראשון בבוקר ידברו בהרבה בתים בישראל על האתגר התחבורתי החדש שניצב בפני הילדים, על המעבר שתמיד אינו קל ממסלול אחד לאחר. וכשיגיעו החיילים לתחנות הרכבת, כולם יתעסקו רק בשינויים המעצבנים האלה, במפקדים שתמיד רוצים לטרטר את החיילים וברכבת הדפוקה הזו שלא הכינה עוד קרונות. זה "הסיפור של היום", וצריך להפיק ממנו את המירב. מה פשוט יותר מאשר להעניק מגבר פופוליסטי נטול פילטרים לקולות הכעס והזעם ולמקם אותם בכותרות גדולות? השאלה מה יקרה בצהריים, כשהאוויר החם יתנדף מהבלון, החיילים יגיעו לבסיסים ודאגות אחרות כבר ימלאו את ראשיהם, כלל אינה חשובה. אז כבר יעסקו העורכים בכותרת של מחר, שהרי העיתון כמוהו כפרפר שצריך לחיות את יומו האחד ותו לא. למחרת, אגב, הודה ידיעות אחרונות, בתוככי הטקסט ולא בכותרת, כי לצד הבלבול והתלונות, "חיילים לא מעטים מצאו שהסידור החדש דווקא נוח: מלבד השתייה והקרואסון שחיכו להם ליד ההסעה, בפעם הראשונה הם הצליחו לנסוע לבסיס בישיבה ולא בעמידה". ידיעות אחרונות לא היה לבד. במעריב, בעיצובו החדש המנסה לשווא להתחפש לתואם הארץ, זכתה אומנם הידיעה רק להפניה קטנה בעמוד הראשון, אבל גם כאן נבחרו מלים טעונות כ"שביזות יום א'" וצוין כי החיילים "לא יוכלו לעלות על רכבת בחינם וייאלצו לנסוע באוטובוסים". בתוך העיתון הוקדשה לכך הכפולה השנייה בקונטרס החדשות, וצריך היה להיכנס לטקסט כדי לקרוא מסר דומה לזה של ידיעות אחרונות. חן קוטס-בר פתחה את טורה האישי כך: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את בניה בידי אנשים שלא מוכנים לתת להם אפילו כרטיס נסיעה ברכבת". ואחר-כך עוד מלים על פרצופה של המדינה המצטייר ביום הזה: "מביש, מעליב, לא מפתיע". גם אם זה אכן "הסיפור של היום", או לפחות של אותו בוקר, על-פי דגם אחר של עיתונות, אפשר היה לספק לקוראים לא רק יצר, אלא גם עובדות ופרשנות. לתאר איך שיטת ההסעות אמורה לעבוד ולהסביר מדוע בכלל היה צורך בה ומהם יתרונותיה וחסרונותיה. אגב עובדות, מי שהאזין, למשל, לגלי-צה"ל, יכול היה לקבל נתון פשוט מפי יושב-ראש רכבת ישראל, אורי יוגב: הקיבולת הנוכחית של הרכבת מגיע ל-35 אלף מושבים, ואילו בימי ראשון מגיע מספר הנוסעים ל-55 אלף. מתימטיקה פשוטה, שמסבירה במשפט אחד מדוע היה צורך חיוני בשינוי. אלא שידיעות אחרונות בחר להביא רק חלק מהחישוב, וציין כי בימי ראשון משתמשים ברכבת 19 אלף חיילים (במעריב הנתון היה 18,500 חיילים). הצורה שבה הובא הנתון לא הסבירה את המציאות, אלא רק העצימה את המסר הכללי של הדיווח: הצבא והרכבת לא מתעללים בקומץ חיילים - אלא בציבור גדול מאוד.

לציין גם את הפן החיובי של השינוי

אל תסיקו מכך שצריך להימנע מביקורת. להפך. ברמה התקשורתית ראוי לשאול מדוע כשלו מערכות ההסברה, הדוברות, היחצנות וכו' של הרכבת ושל צה"ל בהכנת צרכני התקשורת לשינוי, סיבותיו ומשמעותו. במישור המהותי צריך לבחון מי אחראי לכך שרכבת ישראל הגיעה למצב שעליה להמתין שנתיים עד ארבע שנים עד שיהיה לה מספר מספק של קרונות כדי לעמוד גם בעומסי יום ראשון; לברר איך בדיוק התקבלה ההחלטה על השינויים ומי עומד מאחוריה, אנשי הרכבת או צה"ל. כמה באמת ייחסך מתקציב הביטחון בשל השינוי, והאם לא ניתן לעשות שימוש בסכומים אלה כדי לייעל ולשכלל עוד יותר את הסעת החיילים באוטובוסים. ואפשר לשאול, גם בדיעבד, מה משמעות השינוי בהסדרי הנסיעה ביחס ליחסי החברה והצבא. "אם היה אכפת לנו, אם צה"ל הוא באמת צבא העם, היום גם אנחנו היינו צריכים לרדת מהרכבת. בשבילנו, לא בשבילם", רמזה על כך קוטס-בר במשפט הסיום של טורה. מהדברים הללו מהדהד אותו צליל טבלואידי פטריוטי-פופוליסטי מוכר, שעל-פיו נידונה ישראל לנוע לנצח סביב הצבא וצרכיו, ולשעבד לו כל עניין אחר. ואולי להפך? ראוי היה לציין גם את הפן החיובי של השינוי: התפתחות הרכבת בשנים האחרונות הופכת אותה לכלי תחבורה יומיומי, יעיל ונוח לאנשים המגיעים לעבודתם במרכז הארץ, ממש כמו במדינות מפותחות. העובדה שבימי ראשון הפכה הנסיעה בקרונות העמוסים בחיילים וצ'ימידנים לחוויה דחוסה ומעיקה רק מעכבת את תהליך הנורמליזציה, ומחזירה נהגים רבים לכבישים, לפקקים, לבזבוז הדלק ולזיהום האוויר. מנקודת מבט מתלהמת פחות אפשר היה לברך על כך שהחיילים יקבלו הסעות מסודרות לבסיסים באוטובוסים, והרכבת תמשוך אליה יותר נוסעים. אבל למה לעסוק בסוגיות כאלה כשאפשר בקלות רבה כל-כך לאבד פרופורציה, להפעיל את בלוטות הרגש, ללבות יצרים - והכל כדי להתחבר לקוראים?

רשימות קשורות:

- הסכנה אורבת מבפנים - הזעם התפרץ בכתיבה - אבל גם רבין לא ידע - החטא ועונשו - פעמיים הפוך