מדינה פרוצה

לפי נתונים גראפיים שפורסמו על-ידי משטרת ישראל, חלה ירידה משמעותית בפשיעה בשנים 2010-2001. ממדי הפשיעה הגבוהים ביותר היו בשנת 2004, קרוב ל-520,000 מקרים מדווחים והשיעור הנמוך ביותר בשנת 2010 – כ־384,000. אולם גם לפי נתונים אלה, בעת השיא, רק 62,000 מקרים נחשפו, ובשנת השפל - 66,000. כלומר, יחסית עלייה בפשעים שהמשטרה חשפה. אלה הנתונים המעודכנים לפי שעה. אולם גם לפני כמה שנים המשטרה דיווחה על שיפור. מי שהיה מפכ"ל המשטרה הקודם דודי כהן מסר כי בשנת 2008 חלה ירידה של שישה אחוזים ברמת הפשיעה לעומת שנת 2007. ואלה "הבשורות הטובות" שהיו בפי המפכ"ל אז: בישראל נרצח אדם בכל שלושה ימים בממוצע. בשנת 2008 נרצחו 127 בני אדם. מספר תאונות הדרכים החמורות יורד עם השנים, אך מספר ההרוגים בשנת 2008 היה גבוה ב-17% לעומת השנה הקודמת. והנה עוד נתונים אשר פורסמו באותה שנה במגזין דה-מרקר: 32,000 תלונות נגד אלימות כלפי ילדים הוגשו באותה שנה. הנתונים העכשוויים שפורסמו רק לפני שבוע הם אומנם לא על פשיעה אלא על שורשיה. יותר מ-400 אלף ילדים טופלו על-ידי רשויות הרווחה בשנת 2010. זאת היא החממה לפשעים - פעילים וסבילים בקרב הנוער. מבחינת הפשיעה נגד ילדים יותר מ-30,000 ילדים נחקרו על פגיעה מינית בהם. בשנת 2008 נפתחו 105,177 תיקים בגין עבירות כלפי הסדר הציבורי וזאת לעומת 101,422 בשנת 2009. בשנת 2008 נפתחו 39,687 תיקים בגין איומים וזאת לעומת 38,473 בשנת 2009. בשנת 2008 נפתחו 148 תיקי רצח 142 לעומת בשנת 2009. בשנת 2008 נפתחו 193 תיקי ניסיון לרצח לעומת 181 בשנת 2009. בשנת 2008 נפתחו 4,147 תיקי עבירות מין לעומת 4,104 בשנת 2009. בשנת 2008 נפתחו 183,466 תיקי עבירות כלפי רכוש לעומת 174,163 בשנת 2009. בסטטיסטיקה קיים המלכוד הידוע, והוא שהיא באמצע בין דיווחים לבין חשיפות. אם נעשה את השקלול בין מספר גדל והולך של העדר דיווחים, משום שהציבור לא מאמין לשלטונות האכיפה, לבין חשיפות - הפער הזה גדל ולא קטן. אולי הפער הקטן ביותר בין דיווח לבין חשיפה הוא בגניבת מכוניות, שכן בלי דווח למשטרה חברת הביטוח לא מפצה את הנשדד. ואכן מן מהנתונים שהציג המפכ"ל בשנת 2008 עלה כי מאז שנת 2006, ירידה של 24% במספר גניבות כלי הרכב. הסיבה הראשית לכך היא גדר ההפרדה בין הקו הירוק לבין השטחים. זה חל במידה מסוימת על שוד וגניבות אבל בתחומים אלה הקרבן לעולם לא מפוצה, בין בשל העדר ביטוח הולם, ובין בשל עילות שונות, כמו כאלה שהזכרתי בשעתו לגבי פגיעה ברכב על-ידי צד ג', שהמבוטח איננו מפוצה. יתר על כן, יש אזרחים שאינם מבטחים את התכולה מכיוון שהם חושדים כי החשיפה של הרכוש על-ידי שמאי, איכשהו תתגלגל לידי רשתות השוד. קשה מאוד להתווכח עם נתונים, ובייחוד כאשר הם לא כוללים התפתחויות אתנוגראפיות, כגון גידול באוכלוסיה, נדידה בענפי הפשיעה, כלומר פחות פשיעה בתחום אחד ויותר פשיעה בתחום אחר. אם הכנופיות מחליטות כי הסחר בסמים מסוכן, הם מגבירים את הפעילות בזנות ובסחר בנשים. ככלל, גורמי פשיעה אלה לעולם לא יפנו לבורסה לניירות ערך. כי בבורסה יש שמפסידים בגדול, ואילו בפשיעה תמיד מרוויחים בגדול. העובדה כי הציבור הרחב אינו מרגיש בשיפור היא שקובעת, שכן הוא במוקדים השונים עד לכך. הוא עד לכך שיש אלימות נגד ילדים, ברשות הרבים וברשות היחיד. הוא עד לרצח בתוך המשפחה, לרצח של קשישים, לאונס, לסחטנות לעבדות בחסות החוק. והוא אינו ניזון מסטטיסטיקות. ממוצעים סטטיסטיים בפשיעה דומים לממוצעים במדד יוקר המחיה. נאמר כי המדד נשאר ברמה שלפני חודש. מה שקרה הוא שהפירות, הירקות ומוצרי החלב התייקרו, ולעומת זאת מחירי הבידור וטיסות לחו"ל הוזלו. אך מה לעשות שאותם אנשים לא מרבים ללכת למועדונים - לא ברכב ולא ברגל, ולא טסים, אבל הם הולכים לחנויות מזון ולמרכולים. משום כך המדד נכון באופן כללי, אבל לא נכון באופן מגזרי. הדפוקים נשארים דפוקים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם דפוקים יותר. מחקר שנערך במשרד האוצר ופורסם ביום ה' בדה-מרקר, קובע חד-משמעית כי העשירים נשארים עניים באופן מוחלט, ובאופן יחסי עניים יותר. יש מדיה והיא מדווחת. ואם מישהו קורא עיתון בבוקר שאתמול היה יום ללא רצח, הוא שומע באותו בוקר ברדיו שהיה רצח כפול. הגבר רצח את אשתו ואחר כך התאבד. לעיתים הפשע מגיע אליך בצורה מוזרה. למשל, ברשת ב' של קול ישראל פונה דובר מטעם רשות הרכבות לגנבי פסי רכבת שהם גונבים חיים. אבל הדעת נותנת שאלה לא מאזינים לרשת ב'. ואילו גנבי מתכות ורכוש אחר סביב מתקני צה"ל כפי שדווח לאחרונה, לא קוראים אפילו עיתונים. החשד במקרה זה נופל על-כנופיות בדוויות. לפשע כידוע שני פנים: הפן החברתי כלכלי, אותם דגי רקק שפועלים בשרות הפשע בעבור כסף קטן. זאת בין אם הם זקוקים לפרנסה או שהם מכורים לסמים. ואותם אלמנטים פליליים אשר עושים מזה הון. דוגמה טובה היא זנות כאשר הזונות נקנות בחו"ל, עוברות ידיים בארץ, כסחורה עוברת לסוחר,ומשמשות כשפחות מין נרצעות, ואילו הסרסורים ומפעיליהם עושים הון. ובאחרונה התבשרנו על גילוי רשת כזאת בארץ. היא רק אחת מיני רבים בכול התחומים כולל למשל גניבות ושוד. ויש פרצה אחרת והיא עבודה זולה של עובדים בלתי חוקיים, אשר אלמלא היו מעסיקים שקבלו אותם לעבודה בשכר שהוא כרבע מן השכר המשולם לעובד הישראלי, זה היה גורם להנמכת המוטיבציה לחדור לישראל דרך סיני או כול מקום אחר. לפן אחר של חדירה בלתי חוקית אתייחס בסוף המאמר. הכפר הבדווי טובא זנגריה הוא כפר פסטורלי השוכן באזור קסום למרגלות הגולן. בעקבות ניהל כושל של המועצה המקומית התמנה צבי פוגל כממונה מעם משרד הפנים, שבהלך שלוש שנות כהונתו עשה רבות. אבל זה לא מנע התפרצויות געש של שרפות, הצתות, "תג מחיר" על מסגד שהועלה באש, ירי ואף איומים על חייו. מן הראיון הארוך שהוא העניק ל"מוסף הארץ"(13.12.11) אצטט פיסקה אחת בלבד: "עד היום המשטרה לא עצרה איש. אני לא יודע להסביר את זה.. אני מוריד את הכובע בפני כול מפקדי התחנות באזור. הם עושים עבודת קודש. אבל מה שקורה כאן הוא מעבר ליכולת שלהם. למעלה הבכירים שנמצאים מעליהם לא מתנהלים נכון. כדי לעצור את היורים מפקד תחנת ירדן חייב כוחות נוספים, בעוד שהוא מוגבל במספר האנשים שהא יכול להפעיל. כדי להיכנס לטובא-זנגרייה צריך הרבה יותר כוחות. טובא-זנגרייה היא מחסן נשק שיכול לציד גדוד חי"ר מובחר" את זה אומר תת-אלוף מיל ששרת כראש מטה פיקוד דרום.

וכדרכי אני תמיד מעדיף להביא איזה סיפור, חרוז אחד ממחרוזת הפשיעה הפעם, כזה שממחיש את הכלל, את המציאות. בעצם הפוסט הוא היליד של אותו סיפור. בישובים במרכז השרון ממערב לנתניה, ולכביש מס 4 קיימים מחסומים בכניסה הראשית. משעות הערב המאוחרות המחסומים מאוישים, ואיש הביטחון בודק את כלי הרכב שנכנסים לישובים אלה. רוב הישובים הם במרחק נסיעה קצר מאוד מן הישובים הערביים מעבר לקו הירוק, ובמרכזם טול כרם. מחסומים אלה מעוררים צחוק בקרב תושבי הישובים היהודיים כול אימת שעליהם להסביר לאורחים מה התכלית שלהם. הם צוחקים כי עכברוש לא נכנס לבית דרך פלדלת. וגם הגנבים והשודדים שפוקדים תכופות בתים בישובים האלה ספק אם הם מכירים בכלל את דרך הכניסה והמחסום. ידידים שלי שהיו ערב נסיעה ללונדון הלכו לישון כאשר נפרדו מבני המשפחה ב"להתראות" בעוד שבוע וקמו בבוקר כדי להודיע להם שהנסיעה בוטלה.באיזו שעה במהלך הלילה, שמעה אם הבית נביחת כלבתה הקטנה בחוץ, בשעה שהיא הייתה בערב בבית הנעול. היא הניחה שהכלבה הושארה בחוץ וחששה כי הקור בחוץ יפגע בבריאותה. היא קמה וגילתה שהדלת הייתה פתוחה ומחוץ לדלת מונח הספר של סטיב ג'ובס שבעלה קרא לפני השינה. משחזרה למיטה היא העירה את בעלה וסיפרה לו את התופעה המוזרה. הדלת פתוחה, הכלבה בחוץ, וסטיב ג'ובס על המפתן. בדיקה מהירה העלתה כי תיק הנסיעה ובו דרכונים, מזומנים, כרטיסי אשראי - איננו. תיק נוסף ובו צרכים מיוחדים גם הוא איננו, תיק העבודה של הבעל ובו מסמכים שונים ותעודות איננו. תיק שהוכן לבת שמשרתת בצה"ל ובו מזומנים ופריטים שונים איננו. לפטופ קטן, לפטופ ביתי ולפטופ העבודה של הבעל אינם. זה היה יבול הגניבה בחדר השינה ובחדר העבודה ומתוך ארון הבגדים נלקחה קופסת התכשיטים. אותה רוקנו השודדים מיד, והשליכו אותה לעציץ בחוץ. זה היה השוד מספר שלוש בבית הזה בשלוש השנים האחרונות. התברר כי באותו ישוב היה באותו לילה גל של פריצות. ומה אומרת המשטרה? ראשית אלה חברה מנוסים מאוד ומקצועיים מאוד, ואתה חש באיזו נימה של הערצה ליכולת של הרשת הזאת, לעקוב, לחדור, לרחף מבלי להעיר אדם, וככול הנראה מבלי להשתמש ברסס הרדמה, להוציא את הכלבים ולגמור את השוד תוך דקות. ושמא זאת קנאה שלגנבים יש ציוד שחסר למשטרה. "ואיך זה שלא גנבו את המכונית שלי?"- תוהה בעל הדירה באוזני השוטר החוקר. "אלה לא ממחלקת הרכב"- עונה לו האיש שמכיר את השיטה. החוקר אומנם לוקח טביעות אצבעות בעיקר מן הספר של סטיב ג'ובס. ובכך הסתיים האירוע. מכאן מתחילה ה"ויה דולורוזה", של האזרח בפנייה לכול הגורמים - ביטוח, כרטיסי אשראי, משרד הפנים, המשטרה ועוד. מכיוון שהמחשבים היו של חברת "אפל" ישנה תוכנה שדרכה ניתן להשיב את כול התכנים שהיו בפנים. אולם בעל הדירה שמבין קצת בענף האלקטרוניקה הלך למעבדת "אפל" ושם אחד הבחורים איתר לפי הסיסמה ופרטים אחרים של המחשבים את מקום הימצאם של שלושת המחשבים. אחד בטול כרם, השני בג'לג'וליה והשלישי ברמאללה. כמובן בעזרת אותו ידיד רוקנו את שלושת המחשבים מכול תוכן והבעלים החדשים שלהם נשארו עם פח נוצץ. אבל לא מכולם גונבים מחשב "אפל" ולא כולם, ביניהם המשטרה מנסים באמצעים אלקטרוניים לחשוף את מיקום הפריטים השונים. גם כאן הסיפור נגמר. עוד נתון מתווסף לסטטיסטיקה, עוד אזרח ישראלי חש על בשרו את העדר הביטחון הפנימי. הדעת נותנת כי מדובר ברשת ישראלית פלשתינית, כאשר הראשונה היא הרשות המבצעת והשנייה הרשות המפיצה והציבור הצרכני מעבר לקו הירוק. לשם משטרת ישראל לא יכולה להיכנס. צה"ל יכול להיכנס, אבל לצרכים אחרים. אפשר ואילו היה שלום היה גם שיתוף פעולה בין המשטרות בתחום הפלילי.

בפרסומי המשמר האזרחי ובאתר שלו נאמר בין היתר "המשמר האזרחי הוא גוף משטרתי, המבוסס על התנדבות של אזרחים לשורותיו, במטרה לסייע למשטרה כמעט בכל תחומי העשייה שלה וביניהם אבטחה, לכידת עבריינים, סיור, תנועה ועוד. מתנדבי המשא"ז, בשעת מילוי תפקידם, מקבלים סמכויות, זכויות וחסינויות כשל שוטרים. רשאים להתקבל לארגון: כל אזרח ישראלי, ללא עבר פלילי ובעל בריאות פיסית ונפשית תקינה. בגיליון חגיגי באתר המשמר אזרחי בסוף 2009 במלאת 35 שנה להקמת המשא"ז. צוין בפתח הדברים: השנה אנו חוגגים ל"ה שנים להקמת המשמר האזרחי. כברת דרך ארוכה עבר הארגון מאז הקמתו לפני שלושים וחמש שנה. המשמר האזרחי היה שותף לתהליכים אסטרטגיים, היסטוריים ששינו את פני המשטרה. ועל כך אמר ב-1978 מפכ"ל המשטרה דאז, רב-ניצב חיים תבורי ז"ל: " טלו את המשמר האזרחי מהמשטרה והייתה זו משטרה אחרת". כיום, לאחר שלושים וחמש שנות התנדבות הפך המשא"ז לגורם משמעותי הנמצא בליבת העשייה, תורם להשגת יעדי הארגון, ומשפיע ביחד עם השיטור הקהילתי על הביטחון האישי ועל איכות החיים במדינה. לאחר קריאה מייגעת של איזה 15 עמודים לא ידעתי אם לצחוק סתם או לבכות מצחוק. אומנם יש מקומות שבהם קיים משמר אזרחי והוא פועל במידת יכולתו, אבל לרוב, בעיר, בישובים שהזכרתי אלה "שכירי ביטחון (לא יפה לקרוא להם "שכירי חרב") של חברות אבטחה. באותו ישוב שבו נשדדו ידידיי ישנם גברתנים בעלי גוף של מתאגרפים כבדים. אבל מה יכול לעשות פיל נגד עכברון קטן שחומק לו בין החדק לבין הטלפיים. גם זה שייך לאיבוסה של החברה הישראלית אשר לימדו אותה שאפשר לקנות הכול מחברות שמירה ועד לפוליטיקאים מושחתים. בשעתו, בזמני בירושלים בשנות ה-70 כאשר יצאנו, שכני פרופסור מלאכי בית אריה ואנוכי לשמור על השכונה שלנו בקטמון הישנה, הייתה לנו ההרגשה שאנו אלה ששומרים על בתינו ובתי שכנינו שכן אנו עשינו זאת ולא שכירים. כמונו הסתובבו עשרות זוגות ברוב השכונות. עשינו זאת ברגל ולא בסיירת ממונעת. אינני יודע אם מנענו שוד, היו כאלה שמנעו, אבל כאשר פה ושם בנות צעירות צעדו לאחר חצות, הם חייכו אלינו. זאת לא מפני משיכה גברית אלא משום שנוכחותנו נתנה להם ביטחון. וזה הביטחון שחסר היום בכול מקום בארץ. הוא ישנו בערים רבות בעולם אבל לא בערי ישראל או בישובי הפריפריה.זה סמלי. הביטחון, כמו הצדק חייב להיראות והוא גם לא נראה.

כאשר מקצצים קיצוץ רוחבי מכול המשרדים למעט כמובן ממשרד הביטחון, שם מוסיפים, טבעי שכול שר שמופקד על תחום מסוים יצעק. אבל כאשר עושה זאת השר הממונה על ביטחון הפנים, הציבור בקי מאוד בנושא. לא בתקציב, אלא בהעדר משווע של תקציב לשמירה על חיינו ועל רכושנו. בריאיון לדה-מרקר ולערוץ הכנסת ביום ד' שעבר (18.1), תיאר השר יצחק אהרונוביץ' תרחיש אפוקליפטי מה יקרה אם יקוצץ תקציב המשטרה. "הוא יפגע אנושות במשטרה, בשירות בתי הסוהר ובתוכניות האזרחיות של המשרד לביטחון פנים. כתוצאה ממנו מאות שוטרים לא יגויסו, יהיו פחות ניידות סיור, פחות ניידות למלחמה בפשע, פחות עבריינים בבתי הכלא, פחות משאבים לתוכנית עיר ללא אלימות" – מדובר בקיצוץ של 90 מיליון שקל בתקציב המשרד. אהרונוביץ' סבור שניתן לקצץ בתקציב הביטחון כדי לממן חינוך חובה חינם מגיל 3. "אם רוצים להגביר את תחושת הביטחון של אזרחי המדינה צריך להוסיף מיליארדים לביטחון. אני יודע שיש סכנות מבחוץ אבל יש גם סכנות מבפנים במדינה שיש בה פשע, אלימות, רציחות, כנופיות וכיו"ב. הכי פשוט זה לבצע קיצוץ רוחבי אחיד. יש משרדים שעליהם לא הוחל הקיצוץ כמו השיכון, הפנים". דומני כי לדברי השר, אשר באמת מנסה למלא את תפקידו, והוא גם היה קצין משטרה בכיר, יש מיליוני עדים אשר מגבים את דבריו. אבל רבים מהם שואלים, היכן ראש המפלגה שלו אביגדור ליברמן שלא מגבה אותו מכיוון שהוא שותף מלא להפחדה בנשא הגרעין האירני - כלומר המערכה הכספית של משרד הביטחון. ואם צריך אקשן כדי להמחיש זאת הוא הזדמן לתושבי תל אביב כאשר מרדף משטרתי הכולל ירי כדורים חיים התרחש ביום שישי שעבר ברחוב דיזנגוף בתל אביב, סמוך לשעה שמונה ארבעים וחמש, הבחין שוטר סיור מתחנת לב תל אביב ברכב שנסע בפראות ועבר ברמזור אדום באזור מפגש הרחובות דיזנגוף-באזל. השוטר קרא לו לעצור ומשלא נענה שלף את נשקו האישי וירה כשישה כדורים לעבר המכונית הנוסעת. הירי כוון לעבר גלגלי המכונית, אך הוא בוצע בלב תל אביב בזמן שאנשים רבים ומכוניות חלפו בסביבה וייתכן שסיכן עוברי אורח. השוטר לא הצליח לפגוע בגלגלי המכונית שהמשיכה בנסיעה פרועה לאורך רחוב דיזנגוף לכיוון צפון. כשהגיע לפינת רחוב ירמיהו, הנהג איבד שליטה על כלי הרכב, שפגע בספסל על המדרכה ואז בשני הולכי רגל שנפצעו באורח קל. ניידות שהוזעקו לאזור רדפו גם הן אחרי המכונית מסוג סיטרואן ברלינגו. השוטרים עצרו ארבעה מתושבי נצרת שהיו ברכב, שבתוכו נמצאו גם בקבוקי משקה אלכוהולי. הארבעה נלקחו לחקירה בתחנת לב תל אביב.

בדרך מקרה אותו ידיד שדירתו באחד מיישובי השרון נשדדה פגש מכר שנמנה בעבר עם הצמרת הביטחונית. האיש שאל את ידידי אם הוא רוצה לראות משהו מעניין וצורב באחת משכונות של דרום תל אביב. ידידי נאות ברצון והאיש הסיע אותו לאותה שכונה. גם ביום היא נראית כלקוחה מסט של תפאורה לסרט על פואבאלות בחלק ממקסיקו המאפיוזית. זאת מאורה שבה חיים בני אדם ומתבצעים מסביב לשעון סחר ושימוש בסמים, תעשיית מין, תחנה ניידת לדברים גנובים, שאם מתקרבת משטרה זאת נעלמת, מבריחי מסתננים שחורים מאפריקה, מתווכים להעברת עובדים ועבדים לקבלנים שונים שמשלמים להם פרוטות, מערכת זיופים של תעודות, בסיס לתכנוני שוד ורצח. זהו ללא ספק אחד המדורים של "העולם התחתון" במלוא משמעות המילה. בלילה פשוט מפחיד להסתובב אפילו בקרבת מקום. התושבים שמוחים על כך אינם גזענים. הם רוצים לחיות את חייהם הקשים בלאו הכי בלא איום על חייהם או פחד שבנותיהם יסתובבו במקום בלילה. מסיבה זאת הממשלה וזרועות אכיפת החוק חייבים לא רק למנוע חדירת מסתננים לצרכי עבודה ופשע אלא לגרש אותם.ונכון קבע השופט גרוניס משופטי בית המשפט העליון שאם "חפצים חיים אנו, עלינו למנוע הגירה בלתי חוקית כזאת". אני רואה עצמי יפה נפש, ואני כשריד שואה מזדהה לחלוטין עם אנשים נרדפים במקומות שונים בשל דתם, גזעם השקפותיהם וכיו"ב. עניין אחד הוא מתן מקלט לפליטים בסכנת חיים, מעשה שמדינת היהודים מחויבת לו, ועניין אחר הוא גם להוסיף פשע על פשע וגם לספק עבודה זולה לקבלנים תאבי ממון על חשבון העסקת עובדים ישראלים.אלה שותפים מלאים לפשע וגם כלפיהם צריך לנהוג ביד קשה הרבה יותר מכפי שמקובל אצלנו. ובכול זאת היכן המשטרה. על כך כותבת האמנית-זמרת ופעילת המחאה החברתית, אֵלָה דורון, באתר שלה תחת הכותרת:בשבת בלילה קפא אדם למוות בגינת לווינסקי. והנה שני הקטעים הראשונים בפוסט שלה: בראשון בלילה חזרתי מראיון ברדיו הישר לתוך ההפגנה ב"הבימה". המחזה שנגלה לעיניי היה סוריאליסטי, יותר ממאה שוטרים על פחות מחמישים מפגינים (קומץ שנותר מהמאות שהפגינו מהערב המוקדם) מג"ב, יס"מ, ניידות, וכל כיכר הבימה חסומה עם ברזלים לארבעת הכיוונים. מישהו ממש לא רצה שנעבור שם (הכיכר הייתה חסומה כבר מהצהריים). בנזוגי התבדח ואמר שכמאה וחמישים שוטרים וקומץ פעילים מפגינים מול הבימה. "מה השלב הבא? יבואו עם טנקים?" אח"כ נהיינו קצת יותר רציניים ושאלנו את עצמנו איך ייתכן שבמצב בו כוחות הביטחון קורסים תחת הנטל ומתלוננים על מצוקת כוח-אדם, מצאו לנכון להקצות כל כך הרבה שוטרים? מי נשאר כדי להגן על תושבי העיר באותו זמן, מי משוטט בשכונות דרום העיר? מי נמצא ביפו? מי נשאר להגן על התושבים? וזאת התמונה- חברים- של המציאות בישראל. הפשע מצוי בעולם התחתון והחלק ממנו ברובד העליון ובאמצע מצוי השלטון שיושב לו על כסאות מרופדים. כול זאת לעומק של התלת ממד. לרוחב ולאורך- הגבול שהוא כחומה בצורה נגד כול אויב וצר מבחוץ. ובתווך, אנחנו במדינה פרוצה.