רעיון הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית, מפצל את סמכויות השלטון - מחוקקת, שופטת ומבצעת; ותפקידן לאזן ולבלום אחת את השנייה.
אנו עדים כי ערוצי התקשורת, בעיקר הכתובה, רדיו וטלוויזיה משמשים כעריצים להם ניתן הכוח של כל הרשויות, ובמה דברים אמורים?: "
מבקר המדינה צפוי להטיל על שר הפנים ושר האוצר אחריות אישית, וימליץ להדיחם מתפקידם". טרם פורסם דוח המבקר בנושא אסון הכרמל, ולעניות דעתי, המידע המדווח הוא בדרך של הדלפה. מסירת המידע אינה אובייקטיבית ולא מאוזנת.
ומנגד - חגיגה תקשורתית מערבבת בין זכות הציבור לדעת ופגיעה בכבודו של האדם. אכן, התקשורת דיווחה, שפטה, "אחריות אישית" ואף חרצה דין "להדיחם מתפקידם". התקשורת לא טרחה לברר, האם בסמכותו של המבקר להטיל אחריות אישית, להדיח שר מכהן, או שבסמכותו למסור את מסקנותיו ליועץ המשפטי לממשלה שבסמכותו להחליט.
מסירת המידע לציבור בדבר החשדות בהם נחשד מנהל לשכת ראש הממשלה, הפכה בן-לילה ל"פרשת
נתן אשל". לא הוגשה תלונה במשטרה, לא תיפתח חקירה משטרתית, אבל התקשורת לא מסירה את המידע מהכותרות כבר כמה ימים. ואני תוהה האם לתקשורת, בדיווחה היומיומי, שמה לה למטרה: גרימת הד ציבורי, נקיטת עמדה בנושאים אחרים, ניסיון להכפיש את שמו של ראש הממשלה?
המבדיל בין תקשורת המונים לתקשורת חברתית הוא בכך שתקשורת חברתית מטרתה לחלוק דעות בין אנשים וקבוצות, בינם לבין עצמם; ומטרות תקשורת ההמונים: לדווח, למסור מידע אובייקטיבי ומאוזן, לחקור ולחשוף. הצהוב שולי והנושא מרכזי. אין פלא מדוע רק כשליש מן הציבור מעריך כי התקשורת ממלאת את התפקידים המוטלים עליה.
