ב-30 בספטמבר 1980 הפציצו שני מטוסי 'פנטום' אירניים את הכור הגרעיני 'תמוז' בעירק. הכור ניזוק קלות. ניסיון חבלה ע"י אנשי המוסד מישראל בכור העירקי אף הוא לא צלח. או-אז, ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, בהתאם להערכות מצב שהתקיימו אשר הובילו למסקנה שעירק מתקדמת בקצב מהיר להצטיידות בפצצה גרעינית, החליט להפציץ את הכור ההוא 'תמוז'.
זה נשמע קל וחביב , אלא שעד שהכור הושמד, וגם אחר-כך, עמדו בפני ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, מכשולים כמו שר הביטחון עזר ויצמן, סגן ראש הממשלה יגאל ידין, ראש המוסד, ראש אמ"ן, יו"ר הוועדה לאנרגיה גרעינית, וכמובן
שמעון פרס וחבריו ממפלגת העבודה ומהשמאל. פרס שולח מכתב אזהרה אל בגין, לאחר שמדען גרעין פרופ'
עוזי אבן הדליף את דבר ההכנות אליו, ובו הוא כותב על-פי מיטב הפיוט: "אנחנו נהיה כערער בערבה". נוסף לכל אלה, קדמו שלוש שנים של ניסיונות דיפלומטיים מול ארה"ב ואולם אלה כשלו.
כל מי שמחפש הקבלה של ימים אלה לתקופה ההיא, ימצא כאלה למכביר. גם היום, לפי כל ההערכות אירן מתקרבת לשלב בו היא תצטייד בנשק גרעיני. כמו אז, המטרה המוצהרת הייתה להשמיד את ישראל. המתנגדים באים מהשמאל האזרחי והביטחוני כאחד. ובכל זאת, כפי שמקובל במדינה דמוקרטית, ראש הממשלה הוא שהכריע והתכנון המתקפה על 'תמוז' יצא אל הדרך. לאחר דחיה אחת נקבע שהמועד יהיה שעות אחדות לפני כניסת חג השבועות. אפילו שם המבצע שונה מ'גבעת התחמושת' ל'אופרה'. ואכן המבצע היה אופרה אחרת. תוך התחמקות ממכשירי המכ"ם, התגברות על מגבלת דלק הגיעו מטוסי הקרב עד למטרה והשמידו אותה.
למצות כל דרך למניעת השגת נדק גרעיני בידי אירן
חזרה לימינו. הודאה בטעות הינה דבר נשגב ביחס ליהירותם של פרשנים, מומחים לצבא וביטחון וגם אנשי מקצוע ממש. לא חלפו שנים רבות וההכרה בדבר נחיצותו של המבצע חלחלה גם בקרב מתנגדים. מכתב ועליו חתומים כמעט כל החברי הכנסת הופץ ברבים והמציין כי ההחלטה האמיצה של בגין הייתה ראויה למרות ההתנגדויות שברובן היו אידיאולוגיות.
אירן חותרת להצטיידות בנשק גרעיני זה שנים רבות. גם מצרים רוצה, ומן הסתם גם סוריה הייתה רוצה. היא אכן רצתה ואולם כפי שפורסם ברבים, מייחסים לממשלת אולמרט החלטה נועזת של השמדת הכור בהתהוותו. סוריה ומצרים מצויידות עד צואר בנשק להשמדה המונית מן הסוג הכימי והביולוגי. אירן כבר צעד וחצי ואף יותר בתוך הכור הגרעיני. אם-כן, אין להתפלא על-כך שישראל עושה כל מאמץ למניעת ההצטיידות.
ובכל זאת, אחרי הסנגוריה על מי שהצדיק בדיעבד את הפצצת הכור, עדיין רבים בציבור הרחב ובמיוחד אנשי ממשל, צבא ותקשורת מהצד השמאלי מתנגדים לתקיפה ישראלית באירן. משלל הנימוקים של המתנגדים הבולט שבהם הוא: ישראל צריכה להיזהר מאוד מן היום שאחרי. ראשית, מייד עם היוודע דבר התקיפה בעירק, ארה"ב השעתה את הספקתם של מטוסי 'אפ-16' שכבר הובטחו לישראל. השעייה זו נמשכה חצי שנה.
אז הבינו בארה"ב שמהלך התקיפה היה הכרחי, יתרה מזאת,
ישראל שוב התגלתה בעלת יכולת צבאית מרשימה, ויותר מכך, גם אם זה לא נאמר: ישראל הינה מקדם מכירות של נשק אמריקני מן המעלה הראשונה. 'עסקת המאה' של החלפת מטוסי ה'פנטום' במטוסי 'אפ-16' בכל צבאות 'נאטו' קבלה דחיפה משמעותית וזאת בתחרות מול מטוס ה-מיראז'-אפ-1' הצרפתי. לאט לאט התחלפה הביקורת ברחבי העולם בהזדהות ובהערכה. מהלך זה הסתיים בחתימת ברית אסטרטגית בין ישראל לארה"ב.
האם החשש מפני מתקפת טילים אירנית ואף משולבת יחד עם החיזבאללה מצפון וחמאס מדרום אינה ראויה להתייחסות? יש להזכיר שגם כאשר ישראל לא תקפה בעירק אלא ארה"ב, שוגרו לישראל כמעט 40 טילים והתוצאה הייתה הרוג אחד. השיקול צריך להיות האם כדאי לקחת סיכון ולספוג כמה עשרות של טילים מאירן אל מול מצב אפשרי, חלילה, של פגיעת טיל גרעיני בישראל עם הערכת אבדות של לפחות עשרת אלפים הרוגים ועוד ככמות הזו של פצועים.
בידי אירן טילים ארוכי טווח מדגמים שונים המסוגלים להגיע לישראל. טילים אלה מידת הדיוק שלהם נמוכה, סטייה ממוצעת מן המטרה עשויה להגיע למאות רבות של מטרים. טילים אלה נעשים יקרים מאוד ככל שהטווח גדל. ראשי הנפץ של הטילים אינם עולים על 900 ק"ג כך שיכולת ההרס עם הסטיות הגדולות, קטנה מאוד. בנוסף לכך, טילי ה'חץ' יכולים ליירט חלק ניכר מן הטילים התוקפים, כפי ש'כיפת ברזל' עושה זאת בימים אלה ממש, הרי הגענו לתסריט ובו האיום האירני המגיב הינו בעל עוקץ קהה מאוד ונסבל ביחס למטרה הכללית.
לסיכום, חובה על ממשלת ישראל למצות כל דרך למנוע המצאות נשק גרעיני בידי אירן. אם ניוותר עם האפשרות הצבאית, אז יש להשתמש באקדח הטעון מאוד שיש לישראל. ההיסטוריה מלאה בראיות שכאשר ישראל מגנה על עצמה התוצאות טובות מאוד במיוחד בטווח הארוך.
