המחאה מתאדה

למחאה שני פנים. הגלוי והסמוי. או אחד קצר טווח והשני ארוך טווח. אם הדימוי הזה נכון כי אז, בצד הנראה לעין לא זו בלבד שה"פיילוט" של המחאה לא כבה, אלא שהוא הבעיר להבות חדשות, נקודתיות, ואלה דולקות ומאירות פינות שונות חברתיות וכלכליות שעד כה לא הוארו ולכן הוזנחו. אבל, אם המחאה, מלבד היותה זרקור אמורה להביא לדינאמיקה בשטח, וחשוב שהתסיסה תמצא ביטוי מובהק בתחומי החיים היומיומיים, הרי ניתן לומר שהיא הולכת ומתפוגגת, היא מתאדה. הטקטיקה אינה הולמת את האסטרטגיה. האמצעים לא עונים על המטרה. הדעה המלומדת, הפובליציסטית, הכלכלית, אשר רואה בכלכלה תהליך מתמשך אינה מודדת אירועים כפי שנראים על פני השטח אלא בפרספקטיבה היסטורית, או לטווח ארוך. המומחים רואים זאת כתהליך מתמשך שאצלנו ראשיתו בתנועת המחאה תחת הכותרת "מהפכת התודעה" וסופו, כפי שציפו יוזמי המחאה "מהפך חברתי". הכוונה לא למהפכה שבה ייעלמו ההון והיוזמה הפרטית. אלא שעולם ההון והעסקים שבהם שולטים הטייקונים לא יכתיבו את הכלכלה בפרט ואת ענייני המדינה בכלל, אלא יהיו נדבך חשוב מן המערכת. זאת תדאג לציבור כולו, ובעיקר למעמד הבינוני שנושא במרב העול של המדינה, בכול התחומים. מערכת אשר תאפשר שיפור התנאים לחלקים בחברה שבמצוקה, כזאת או אחרת, בתחום הדיור, תעסוקה, הבריאות, החינוך ועוד. אם אדם כמוני שלא מבין בנבכי הכלכלה יבקש לפשט זאת הוא יאמר שהאפקטים, או רעשי משנה, של המחאה מורגשים פה ושם נקודתית. ככה למשל רואה זאת הפרשן הכלכלי איתן אבריאל במגזין דה-מרקר (11.3.12). הוא מונה את ההישגים אחד לאחד. חלק מהמלצות ועדת טרכטנברג נהפכות למציאות. בינתיים הממשלה בישיבתה ביום א' קבלה את חלק הדיור בהמלצות הוועדה. גם מסקנות וועדת הריכוזיות הן תוצאה עקיפה של המחאה. עוד נקודות זכות שונות שלא לדבר על המחאות בתחום מחירי המזון. במוסגר, נוסיף שגם אלה עדיין לא הושלמו, שכן לא רק הכלכלה הפכפכה, אלא כראש משלה ביבי (בניגוד לתקופת היותו שר האוצר) הוא הפכפך. אולם פרשן כלכלי מעולה כמו אבריאל לא יסתפק בהצבעה על חצי הכוס המלאה, הוא מסביר גם את החצי הריקה. זאת מוצאת ביטוי בתחושה שרווחת כי המחאה גוועה. "יש לכך שורה של סיבות" - מציין אבריאל. "הראשונה היא שרפורמה ושינוי סדר עדיפויות לוקחים הרבה זמן, בעיקר במערכת פוליטית דמוקרטית... את האפקט האמיתי של מחאת 2010 נראה רק בעוד חמש שנים, אולי עשר שנים. רק אז יוכלו ההיסטוריונים להכריע אם הפגנות של מאות אלפים בשדרות רוטשילד ובכיכר המדינה היו תחילתה של מגמה חדשה בדרך לחברה צודקת ועילה יותר או אירוע חד פעמי שהתמוסס תחת כוחם של המתנגדים לשינוי". אבריאל במאמר ארוך מרחיב את היריעה ומשלב בה גורמים פסיכולוגיים, פיסיולוגיים ועוד, כיאה לפרשן כלכלי רציני. אולם גם ככה לפי דיווחים סטטיסטיים, מסתבר כי חרף "הצלחות" המחאה בתחום הצרכני, שילמנו יותר וקבלנו פחות. אומנם בכתבה ב"מבט" של ערוץ 1, לפני כמה ימים, דיווח יאיר ויינרב כי ההוצאות השנה לחגים יהיו פחותים מאלה של אשתקד, אך משקיף וגם הכתב עצמו ציינו כי אפשר שמדובר במבצעים לקראת החגים. מכל מקום, ההעלאות במחירי הדלק, החשמל וכתוצאה מזה במוצרים התעשייתיים הצפויים, ימחקו את ההורדות אם הן קיימות. אשר לי, הקביעה הזאת של אבריאל לא רק שמקובלת עלי אלא שהיא מעוגנת במציאות. גם מהפכות אלימות או מלחמות לא הביאו בבת אחת לשינויים המיוחלים. זה בלתי אפשרי. גם היקום האדיר לא נבנה בבת אחת. אפילו המאמינים בנאמר בבראשית, אלוהים במעשה הבריאה הניח תשתית ויצר את אדם וחווה. את השאר השאיר להם ,לטבע ולנסיבות. ובנסיבות מצוי המלכוד. היינו עדים בשנים האחרונות שכלכלות אדירות של מדינות שאינם מוקפות אויבים, והוצאות הביטחון הולמות את היכולת והצרכים, אין בהן הגירה פנימית המונית, הפיתוח המדעי והטכנולוגי מואץ - כלכלות אלה התערערו בשל נסיבות כמו הונאות משכנתא, שחיתות, העדר רגולציה מספקת על ההון ועוד סיבות. אבל בראש וראשונה בגלל השיטה הפוליטית. היא שאחראית בין היתר למשק. ארה"ב היא מעצמה אדירה והיא יכלה לעמוד, אם גם - במידה, במלחמות קשות בהוצאות של טריליונים. אולם השינויים נבעו מן השלטון. שלטון רפובליקני הטיב עם העשירים ושלטון דמוקרטי עשה למען יתר שוויונות. אצלנו המדינה הוקמה על-ידי הרכב של מפלגות סוציאל דמוקרטיות שניהלו בפועל את מהפכת התודעה ועשו למימוש הצדק החברתי. אבל גם זאת בשלבים, ברוח ניתוחו של איתן אבריאל. בעצם אין ביטוי נפלא מזה שלקוח מן השיר "דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב. כך נפדית אדמת העם מצפון עד נגב"( מילים יהושע פרידמן.לחן מנשה רבינא) כדי לשקף את השיטה של הציונות המדינית, בניגוד לציונות המשיחית או הרוויזיוניסטית. הראיות מצויות בשפע בשטח. יחד עם ההתפתחות הכלכלית שהיא פרי הגדלת האוכלוסיה והעשרת משאבי אנוש, התנודתיות במצב החברה והמשק הייתה פועל יוצא מאופי השלטון. אם רוצים לבדוק מתי חלה מהפכה בתחום החינוך, לכו אל תקופת רבין כראש ממשלה. תחום החינוך הוא תחום קונסטיטוציוני ראשון במעלה. הוא הבסיס להשכלה, להתקדמות, לסיכויים, הן של האדם והן של התחומים שבהם הוא עוסק, במשק, במדע,בטכנולוגיה. כול אלה ככוח מצטבר משפיעים על אורח החיים ורמתם. יצחק רבין בא מבית המדרש הצבאי והגיע לדרגה הגבוהה ביותר בצמרת הביטחון. רמטכ"ל צה"ל. כמדינאי הוא הגיע למסקנה כי קיומנו כמדינה מתקדמת ומתוקנת תלויה בשלום. החינוך הוא הבסיס גם לביטחון ולאיכות החיים. בתקופתו מערכת החינוך קפצה כמה מדרגות. מבחינה סמלית האור שהביא מנהיג מדיני זה נראה בכול פעם שאני עולה לירושלים בלילות . כביש מספר 1 מואר לכול אורכו לבירה. יצחק רבין החליט על כך. במקרה הקדשתי את הפוסט בשבוע שעבר לכיכר רבין. מעין אתנחתא בין ענייני היום היגעים.

דיווחים מן השטח

בדרך כלל אני מבקש לשאוב מידע בין היתר ממקורות שהם אינטרסנטיים, כלומר במקרה זה אנשי תנועת המחאה.יש להם אתר מידע בשם j-14 שהוא אתר המידע הרשמי של תנועת המחאה. ב-ניוזלטר מה-ן 15 במרץ מוזכרת בין היתר הצלחת המאבק נגד הכללת סמל של "באמבה" בקמע של משלחת ישראל לאולימפיאדה. יש ידיעה על יום האישה הבינלאומי, על "הצעת חוק המרפסות" וגם על כלב אנרכיסטי. מידעון פופולרי חייב גם מתאבן, גם מנה עיקרית וגם הרבה פרפראות. במסגרת אותה מנה עיקרית מצאתי שני נושאים חשובים. אחד מהם: הנוכחות הדלה של חברי הכנסת בוועדות ובמליאה וההתנהלות החובבנית שלהם, אלה הפתיעו את יעל רטנר, שביקרה לראשונה בכנסת בעקבות התפרצות המחאה. וככה היא כותבת בין השאר: "עד החורף האחרון מעולם לא ביקרתי בכנסת, לא במליאה וכמובן גם לא בוועדות. הדימוי שהיה לי מהרשות המחוקקת היה שונה לחלוטין ממה שהתגלה לי. מהפרסומים באמצעי התקשורת.. חשבתי שהם בכל זאת נבחרו בזכות תכונותיהם הנעלות, ולא היא. אמרו לנו שהם אינם נראים במליאה היות שעיקר פעילותם בוועדות. אבל גם שם הם לא היו! ברוב הישיבות שבהן נוכחתי היו מעט מאוד חברי כנסת. אולי הם עובדים בלשכות שלהם? בדיונים שבהם ביקרתי, חברי הכנסת שנכחו לא גילו בדרך כלל מומחיות בנושא הנדון... התרשמתי לטובה דווקא מנוכחות בני הנוער במליאה ובוועדות, ובעיקר מכך שאף הם השמיעו את קולם. כנראה לא כצעקתה. מתברר שיש בארץ נוער טוב ואכפתי. נהדר! לכאורה הדמוקרטיה בהתגשמותה! אבל... הוועדות וגם המליאה דנות לעתים בנושאים פרטניים... האם אין על הוועדות ועל המליאה לדון בנושאים העקרוניים ולהשאיר את העבודה על הסעיפים הטכניים והפרטניים למומחים ולעובדי משרדי הממשלה (הרשות המבצעת) הנוגעים בדבר על-פי רוח העקרונות שנקבעו על-ידי הכנסת (הרשות המחוקקת)? זו אולי הסיבה להשתתפות הדלה של הח"כים בוועדות הכנסת ובמליאה." השפה המינורית שבה משתמשת יעל רטנר מדגישה את האמינות שברשמיה. הבעיה בכנסת הזאת היא לאו-דווקא הנושאים וההשתתפות בהם אלא טיב הנציגות של הריבון, של העם. הכנסת שלנו בשיטת הבחירות היחסית מעולם לא ייצגה נאמנה את העם, אבל לעתים היא הייתה מָשוש לרוח שנושבת בעם. וזה לא ככה בכנסת הזאת. משהו מאוד שורשי פגום בבית המחוקקים שלנו ומעקב אחר הפעילות שלה ובשוליה כמו זה של יעל רטנר יש לו חשיבות עליונה. הסוגיה החשובה השנייה שהועלתה באותו גיליון של תנועת המחאה הייתה המצב ביישובים עוקפי עזה וריכוזי אוכלוסיה אחרים שסובלים מירי מרגמות וטילים מן הרצועה. כותב על כך אריאל נורה כהן, ואני רק חתכתי את המבוא: "כשעברתי להתגורר באזור עוטף עזה, דמיתי קצת לחייל שנשבע להיות מוכן להקריב את חייו בסוף הטירונות: הסכמתי לכך מתוך אינטרסים (תואר מעניין ובעל מוניטין חיובי בתקשורת, מרצים מקצועיים, אנשים טובים מסביב). כמו-כן, איפשהו בפנים אמרתי לעצמי שהסיכוי שאירוע ביטחוני יתפוס אותי הוא בלאו הכי אפסי. לא יכולתי לדעת מה יקרה, אלא רק לקוות שזה יהיה שווה את זה. בימים האחרונים אני מסתובב בתחושה לא קלה. אני שם לב שהמועקה שלי שונה משל רוב האנשים סביבי. הם עסוקים במרירות, בכעס, בפחד ובאכזבה, ומי יכול להאשים אותם? החיים בדרום גובים מחיר מבחינות רבות כל כך, והשיא הוא בסכנת החיים התמידית. גם אני עברתי את התהליך הזה, וגם אני מפחד כמו כולם, אבל יש דברים שאינני מצליח לקלוט. המועקה היא משום שלא ברור לי איך תושבי הדרום חוזרים שוב ושוב לתפיסה שלפיה הם הטובים שסובלים ממעשיהן של מפלצות מרושעות בכל פעם שהמצב מידרדר, ממש כמו בובות במחזה. "אחרי שנתיים וחצי והיכרות עם סגנון החיים הייחודי שמספק האזור, נשגב מבינתי להבין מדוע האנשים שהכי סובלים מחוסר הביטחון הקיומי בפריפריה אינם שואלים שאלות בסיסיות כמו למה הגענו למצב הזה, מי אשם בו ומה הפתרון שלו. איך קורה שמיליון אזרחים חיים תחת אש כבר שנים, ומפלגת השלטון על-פי כל הסקרים ממשיכה לשלוט ביד רמה? איפה האלטרנטיבות למצב הזה, ואיך זה שהאוננות הלאומית על מערכת "כיפת ברזל" כה גדולה עד שנשכחו מונחים בסיסיים כמו "משא-ומתן", "שלום" ואפילו "צדק חברתי", אותו מונח שלאף אחד אין מונופול על הגדרתו אך ברור לכולנו שעדיין ולמרות הכול, הוא לא מתקיים בשום מקום ובעיקר לא בדרום? "אין לי תשובות לשאלות הללו, אבל הגיע הזמן שאנשים יפקחו את העיניים. אין זו אירן שמאיימת על קיומנו. ערוץ "האח הגדול" שנפתח בחינם לתושבים מב"ש ועד אשדוד בתקופה זו לא יפתור לנו את הבעיות. נפילות של רקטות אינן הוריקן שאין שום דרך למנוע אותו חוץ מלברוח. יש סיבה לכל המחדלים שמפריעים לנו, ויש כתובת ובכתובת הזאת מונח שולחן שעלינו לדפוק עליו בחוזקה. שניהם נמצאים בשטחי מדינת ישראל." אני חושב שכול מילת פרשנות לדברים האלה היא מיותרת. לכך נוסיף כי שר הביטחון כבר הודיע על גיבוש תוכנית חרום שתאיץ פיתוח מערכות ההגנה לסוגיהם.כספים אלה יבואו אך ורק על חשבון תקציבי החברה והרווחה. אין מקורות אחרים.

השמיכה הקצרה

הבעיה הקרדינאלית בכל כלכלה לאומית, וישראל בכלל זה, היא לקבוע את תקציב המדינה בהתאם ליכולת ולעמוד בו. יוון בנתה תקציבים על קרעי תרנגולות, ניפחה את ההוצאות ופשטה את הרגל. ישראל לא. אבל בישראל יש אומנם מרכיב תקציבי שהוא קבוע וצפוי אבל הוא שמשמש מלכוד. זהו סעיף הביטחון, שלו מוקדש החלק הארי של התקציב. לכך ניתן להוסיף גורם שלא מוסיף לביטחון אלא גורע ממנו והוא הכיבוש וההתנחלויות. גם אלה עולים ממון רב. מכאן נגזר כול השאר. אם כדי לממן דיור זול יותר מורידים רוחבית כמה מאות דולרים מכול המשרדים ממילא נפגעים בין השאר תקציבי החינוך, הבריאות, הסעד ועוד תחומי חברה וכלכלה. כמשל השמיכה הקצרה ומשיכתה למעלה או למטה. זה ועוד. אם אנו סבורים שאנו מכירים את כל התחומים שסובלים מהיעדר תקציב, מדי פעם בפעם מופיע מחקר אקדמי או תחקיר עיתונאי ומגלה לנו עוד חור שחור. אנו מכירים את הבעיה הקשה של בתי חולים, כמו מחסור במיטות, מחסור ברופאים, באחיות, מחסור בציוד. בשבוע שעבר בכתבה מתוך סידרת כתבות מגלה לנו הכתבת המצוינת לענייני בריאות של ערוץ 1, קתי דור, כי 6,000 אנשים מתים מדי שנה כתוצאה מהידבקויות זיהומיות בבתי החולים. זאת מכיוון שבניגוד לבתי חולים במערב חסר כאן הציוד והאמצעים הדרושים לצמצום תופעה זאת. זאת רק דוגמה אחת לתחומים שמתווספים לא לצרכים, אלא לתודעה הציבורית. כי הצרכים קיימים, אלא שלא תמיד הם מתגלים, והבריות כבר עייפו מלהתלונן ומקבלים את הגזירות בשקט. במקביל ביקש משרד האוצר, וועדת הכספים אישרה, הקצבה של 61 מיליון שקלים ליישובים מעבר לקו הירוק. בכול הקשור לנשוא חברה זה מינוס+מינוס. ואם לא מקבלים אותם בשקט בא גל של הפגזות מרצועת עזה ומזכיר לתושבים היכן הם חיים. הם חיים פיסית ליד עזה, ומדובר במקרה זה במרחב פגיע שיש בו מיליון תושבים. אבל מנטאלית הם חיים במדינת משרד הביטחון. לשר הביטחון יש תמיד פתרון לבעיה של התקציב הענק של משרדו. והוא לנפח את התקציב ואת הגירעון. אני לא מתכוון לרמוז, חלילה, כי פרץ ההפגזות הוא תוצאה של פרובוקציה מכוונת של צה"ל, כשהוא מחסל רב מחבלים. אני חושב שעל פגיעה בשטח שבריבונות בישראל יש להעניש את האחראים. עם זאת ספק רב אם בכך אנו נגדע את זרועות הטרור. אם בכך נחסל את החממה לטרוריסטים ולמנהיגיהם. כול עוד לא יימצא פתרון פוליטי, יקומו אלפי מחבלים חדשים. אבל זאת עובדה, ועובדה זאת אומרת כי באותו שבוע של הפגזות, ילדים לא הלכו לבתי ספר, אנשים לא באו לעבודה והמשק הפסיד. אז מהיכן לוקחים את הכסף כדי לסייע לאותו "עורף" שהולך וגדל? מן השמיכה הקצרה של התקציב. בעצם החסר העצום יתגלה רק כאשר יתחלף השלטון ואז מטבע הדברים שהשלטון החדש יחשוף אלה תחומים נזנחו. ומכאן נגזר דבר שהוא כמעט אקסיומאטי. מעטים המקומות בעולם שהכלכלה מנותקת ממדיניות השלטון. בישראל היא קשורה אליו בטבור. כאן אנו נושקים לתחום הפוליטי. ככה כותב נחמיה שטרסלר בהארץ מיום ג' 20.3.2012: "נתניהו ושטייניץ נכנעו לישי ואטיאס כי שס מספקת להם את הרוב הקואליציוני. לכן הם העדיפו את החרדים על המעמד הבינוני החילוני, העובד קשה, משלם מיסים, משרת בצבא וגם במילואים. הם העדיפו את הלא ציונים על הציונים." ובהמשך: "כדי לסובב את הסכין שתקע בגב החילונים עד הסוף, הסכים נתניהו גם לפיקציה, ולפיה מי שבילה שנה אחת, כמה שעות ביום, ב'שירות אזרחי' יקבל מספר נקודות זהה (30) למספר שיקבל מי שסיכן את נפשו וגופו במשך שלוש שנים בצבא. זו הציונות החדשה מבית מדרשו." והוא מסיים: "בכל מקרה, ליף ושמולי למדו שיעור חשוב: שאי-אפשר להיות נחמדים עם כולם כאשר רוצים להשיג משהו. גם הציבור למד, שמה שנראה כמו תעתוע, מריח כמו תעתוע ונשמע כמו תעתוע - הוא אומנם תעתוע. תעתוע דיורי". כול זה מלמד שוב ושוב שאם יש את נפשך לדעת את רזי הכלכלה והחברה לֵך אל בית המדרש הפוליטי הגדול שלנו - על משקל שירו של ביאליק "המתמיד". במגזין דה-מרקר מן ה- 15.3.2012 התפרסם ריאיון ארוך עם ג'פרי שוורץ, מי שהיה הבעלים של רשת "טימברלנד" המפורסמת. האיש, תושב ארה"ב, מתכוון לבוא לארץ ולקדם צדק חברתי. תוך כדי השיחה עם המראיין, אשר שכטר, עלה הנושא של המחאה החברתית. בין היתר הוא התבטא ככה: "הסיסמה ששלטה בקיץ הייתה 'העם דורש צדק חברתי'. מה זה דורש? דורש ממי? מה הצעתם בתמורה לצדק החברתי? הממשלה חייבת לכם צדק חברתי? לא. אתם בחרתם את הממשלה והיא חייבת ליישם את המצע שעל בסיסו נבחרה. לא אוהבים את זה - תדיחו אותה בבחירות". בכול מקום בעולם הדמוקרטי העם מתחשבן עם השלטון בבחירות. רק לא בישראל. ראשי תנועת המחאה הפכו לסלבריטאים ובצדק. יש להם קבלות על מה שעשו בעבר. אבל זרי דפנה אלה (לתשומת לב - דפני ליף) אין בהם להעיד על מעשים לעתיד. בניו-יורק הפעילים החברתיים חדשו את המאה נגד 'שלטון התאגידים'. פול סילבסטר, מפעילי המחאה מצוטט בניו-יורק טיימס כמי שמביע תקווה כי 'התנועה תמנה מנהיגות ותתמקד בהשגת המטרות'. אם תנועת המחאה בארץ לא תשכיל להביא לשינוי מדיני, כלומר למהפך בשלטון, לא יעזרו כול המרשמים שכלולים בסל טרכטנברג או בסלים אחרים. אם השלטון הזה יישאר על-כנו- המחאה תגווע.