אין מחלוקת על כך, שהריכוזיות במשק הישראלי גדולה מידי. כתמצית ניתן לומר, שלמרות שהריכוזיות נבנתה על תשתית קפיטליסטית, היא איננה משרתת את עקרונותיה הכלכליים של השיטה. מכיוון שהיא מקטינה את התחרות, ומחזקת בעיות כמו מונופול, אוליגופול ודומיהם, שהרגולטור במשטרים קפיטליסטים מערבים, נלחם בהם עד חורמה. הבעיה אצלנו חריפה יותר, מכיוון שהגודל, העוצמה וההיקפים של הריכוזיות, הם כאלה, שלא פשוט לפרק אותה במהירות או תוך ארבע שנים כפי שהומלץ רשמית.
מסקנות ועדת הריכוזיות קובעות שיש להפריד בין חברות פיננסיות לריאליות. כאשר רף ההכנסות להגדרת תאגיד ריאלי, שיאלץ להפריד החזקות פיננסיות, הוא 6 מיליארד שקל. קריטריון זה מכניס לתוך המשוואה את מרב התאגידים הגדולים במשק, כולל IDB, שתאלץ למכור את כלל ביטוח,
שרי אריסון המחזיקה את
בנק הפועלים, ואת שיכון ובינוי, ותיאלץ להיפטר מאחד מהם, תשובה, שיאלץ להיפרד מהפניקס בינו צדיק מהבנק הבינלאומי או פז, משפחת עופר ממליסרון או מבנק מזרחי. רק לאחרונה מליסרון רכשה את בריטיש ישראל לכן מיותר לציין שהריכוזיות משמעותית במקרה זה באופן מיוחד.
מה זה להיפרד? למכור. כאן מתחילה הבעיה הגדולה. יש צורך לפרוט הוראה לפרוק לשפת המעשה. יש מישהו שיכול לאלץ מישהו למכור נכס כך סתם? המוכר צריך למצוא קונה, כאשר השניים צריכים להחליט, במשותף, על מחיר העסקה. האם מציאת קונה היא דבר פשוט? הרגולציה הקיימת לא תאפשר לטייקון קיים להגדיל את כוחו.
יש טייקונים חדשים בסביבה? שאלות נוספות: האם משקיעים פוטנציאלים, יסכימו לשים כסף גדול, על פוטנציאל של תשואות, שקטן כל הזמן? האם טייקונים רואים פוטנציאל כלכלי בנכסים שיועמדו למכירה? כל זאת על-רקע המצב הכלכלי העולמי, שאיננו בין המשופרים, עם תחזיות של ירידה מתמשכת בצמיחה. האם מישהו יוכל לאלץ טייקונים למכור במחירי הפסד? האם עצם הרצון למכור, לא יוריד את ערך הנכסים? יגרע מביצועיהם, יחליש אותם, ויגרום לפיטורים? כדאי לזכור "שכוכב" הרכישות החדש - ישן (בזק)
חיים סבן לא קונה כל מה שזז ואם כן אז רק במטרה להרוויח דהיינו בזול.
שלמה אליהו יוצא דופן
משק קפיטליסטי אוהב לפעול בתנאי תחרות. ישקיע מי שכדאי לו והוא חושב שההשקעה תניב פירות. הסיטואציה הקיימת מציבה הרבה סימני שאלה על יכולת ביצוע מסקנות הריכוזיות. רגולציה איננה שוק סחורות, היא לא תקבע מחיר, ומי יהיו הקונים והמוכרים. זה גם לא עניין של מכירת אחזקות בחברה אחת, שיש לה, בטווח זמן סביר, פוטנציאל של מימוש. זה רצון לפירוק של מערכות שלמות. על פניו, נראה, שרצון כזה איננו ריאלי. המקרה של
שלמה אליהו יוצא דופן בכלכלה הישראלית.
סיבוב פיננסי מהיר
אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים. כאן מנסים לקבוע מה יהיה בעתיד, ובתהליכים כלכליים מאז'וריים. זה נראה כפיאסקו, כמשחק של תיאטרון אבסורד, ולא כהחלטה שתבוצע. בכלל אנחנו מחליטים הרבה מאוד החלטות, כמה מהן מתבצעות? כבר ראינו שכ-70% מהחלטות הממשלה, נשארות על הנייר בלבד. הצלחה בתהליך יכולה להתקיים, אולי, רק באם הרגולטור, ימצא קונים, שמוכנים לרכוש את הנכסים, במחירים שהמוכרים יסכימו להם. האם הרגולטור יכול לעשות זאת? לא ממש כי הוא אינו מוכשר לכך. קונים במחיר הוגן לא נראים באופק. מחפשי מציאות במחיר זול ימצאו בשפע מתוך מטרה לעשות "סיבוב פיננסי" מהיר. זה לא בריא למשק.
