אהוד ברק מרים כוסית אהוד ברק, איש רב-פעלים ועתיר זכויות בספר ימי הקוממיות הישראלית. החייל המעוטר ביותר, אחד האנשים הכי אינטליגנטיים בציבוריות הישראלית, בעל קו מחשבה אנליטי, קור רוח ושיקול דעת, אדם שהייתי רוצה לצידי בשעת משבר. אותו אהוד ברק, הוא האדם שהקים את מפלגת העצמאות ואיפשר לממשלת הלאומנות הקפיטליסטית להמשיך ולהתקיים, עד שהשבוע היא כבר חגגה שלוש שנות שלטון. בטקס הרמת כוסית לכבוד חג הפסח, נשא אהוד ברק נאום בפני חברי מפלגתו, ובו הסביר את דעתו על כשלונו של השמאל, המונע מן השמאל את השלטון. לדידו של ברק, הכישלון נעוץ בכך שהשמאל אינו מאוחד דיו, אינו יציב, מנהיגיו מתחלפים בקצב מהיר מדי, ולפיכך נמנעת מן השמאל היכולת להתמקד בעיקר, שהוא, לדידו: "השלטון". השלטון אהוד, I'm sorry to bring the bad news, אבל העיקר אינו השלטון. השלטון הוא הדרך לבצע את האידיאולוגיה, הוא מכשיר למימוש הדרך הרעיונית, הוא כלי לאכיפת ביצועים, אך הוא אינו המטרה. הוא אכן מטרה, אבל לא ה-מטרה. לפחות לא של האנשים המכונים מחנה השמאל. נכון, זה מבלבל לפעמים, ובלהט הקרב אתה כל-כך ממוקד מטרה, עד שאתה לא ממש זוכר שביום שלאחר הניצחון, המטרה תתחלף מיד, ותצטרך להילחם את מלחמת השלום. המטרה בזמן הקרב מתעופפת באוויר ממש כמו "שערות-סבא" של סביונים, בשנייה שלאחר הניצחון. וזה, בדיוק זה, אהוד, מה שמבדיל את מחנה השלום מן היתר. אנשי השלום מבינים שחבר נשאר לנצח בעוד שאויב מחפש את ההזדמנות הבאה לתקוף. אז המטרה אינה השלטון אהוד, אלא מה עושים באמצעות השלטון. העצמאות כאשר רצת עם העבודה לבחירות של 2007, העבודה נשחקה לשפל חסר-תקדים, והניבה את מספר המנדטים הנמוך ביותר אי-פעם. קדימה עם ציפי לבני לקחה את כל הקופה, עם יותר מנדטים מהליכוד, ולשניכם יחד היו פחות מנדטים מאשר לליכוד ולליברמן (41 לעבודה-קדימה מול 42 לליכוד-ליברמן). הנתון הזה חשוב, אהוד, משום שלשון המאזניים היו, כמו תמיד, החרדים. ביבי היה מוכן לשלם להם הכל כדי לקבל את השלטון, פשוט כי השלטון הוא בעיניו המטרה. אתה אסטרטג מעולה, ואם אנחנו הולכים מחר למלחמה (טפו-טפו, חמסה-חמסה, מלח-מים), אני הייתי רוצה שאתה תוביל אותנו. אבל בקרב הזה אהוד, עשית טעות איומה, והנחת עם העצמאות שלך את השלטון בידיהם של האנשים הכי ציניים, הכי סרקסטיים, הכי אנטי-ציוניים שיש. העצמאות הזו שלך נתנה להם את העוגן האלקטורלי, עם ממשלה רחבה ויציבה, המערערת את הציבוריות הישראלית בכל יום, וממיטה עלינו חורבן חברתי-כלכלי, וגם מדיני-ביטחוני. השמאל המפולג השמאל המפולג הזה שאתה רואה לנגד עיניך היום, אינו מפולג. השמאל הזה מפורק, לרסיסים. הוא מכיל בתוכו לפחות שתי קבוצות מיקוד אידיאולוגיות (אידיאולוגיה זו המילה שהובילה כאן פעם את העשייה הציבורית, הרבה לפני שהכיסאולוגיה תפסה את מקומה והרימה את דגל ה"עצמאות"). עולם ערכי-מוסרי אחד בתוך קבוצות השמאל, הוא העולם האידיאולוגי המשקיף על הקיום האנושי דרך המשקפיים של השלום הפנימי ("צדק חברתי"). הקבוצה הזו נמצאת על טווח רחב מאוד של הגדרות חברתיות-כלכליות, החל ב"קיבוץ עירוני", דרך "סוציאליזם", וכל הדרך עד "קומוניזם". אצל החבורה הזו תמצא בעיקר סגנון חיים המתמקד בקהילות קטנות, ועל-פי רוב לא תמצא אותם בין שכניך במגדלי "עושר" כלשהם. העולם הערכי-מוסרי השני בתוך קבוצות השמאל, הוא העולם האידיאולוגי המשקיף על הקיום האנושי דרך משקפי השלום הבינלאומי (בר-קיימא), ומבקש ליצור מציאות שבה ישראל נשארת מדינה יהודית (וליברלית), בגבולות בטוחים ועם יחסי שכנות בריאה עם שכנותיה וכמובן עם יתר אומות העולם. שלום פנימי באמצעות כלכלה צודקת ושלום בינלאומי בר-קיימא בינינו לבין שכנינו. זה כל מה שהרעיון האידיאולוגי של השמאל מכיל, ושתי הקבוצות מביטות דרך משקפיים שונים על המציאות, אך שתיהן יוצאות מאותה נקודת מוצא ושתיהן חותרות לאותו היעד. בשום מקום לא תמצא את השלטון כמטרה בפני עצמה אהוד, אלא רק כאמצעי להגשמת היעדים הללו. אהוד, תחליט! אהוד, זה הרגע להחליט. מה שהיה-היה. וכמו שאומר השיר של יגאל בשן: "נשכח מזה". אבל בניגוד לשיר, מה שיהיה - כן משנה. אז זה הזמן להחליט, אהוד. עכשיו זה הזמן. אתה שמאלן או לאומן? כי מה ששלך, שלך. וכדבריך בטקס הרמת הכוסית לכבוד חג הפסח של מפלגת העצמאות, רק פעמיים מאז 1977 עלה השמאל לשלטון, וזה היה עם רבין ואיתך. שניכם הבאתם אל הציבוריות שלנו בדיוק את המפרט שהציבור הרחב מחפש במנהיגות שלנו (לצערנו הרב), את הרקורד הצבאי-ביטחוני, ואת התקווה שניתן לשנות את המציאות במזרח-התיכון. הלאומנים מוכרים את הסחורה הנדושה, המשומשת, השחוקה, הפופוליסטית של "אין פרטנר" למו"מ מדיני, ואת הזבל הקפיטליסטי של "הכלכלה מעל לכל". הסחורה שלהם אינה תקווה, היא אשליה שהציבור אוהב משום שהיא תואמת את השיטה של "מחר מתחילים דיאטה, לא היום". השמאלנים מתפזרים ומצביעים לכל מי שמציע להם שבריר של תקווה קונקרטית, מעשית, בת-קיימא ומלווה ביכולת מימוש. זו הסיבה שהלכו אחרי אריק עם קדימה, להינתקות, או כמו שאני מעדיף לכנות אותה: "התנקות". התנקות ערכית-מוסרית-מצפונית מאלמנטים של אב-מכה או של גיבור-קרב שחזר הביתה עם מזכרת "ביזה" (עזה). קריאה אחרונה לטסים שמאלה אהוד, אם אתה רוצה לעשות את מה שאתה מאמין בו, זה הזמן. איני יודע אם הציבור של מחנה השמאל יקבל אותך בחיבוק חם. סביר להניח שלא. אין חיבוקים חמים לאחר יחסים מורכבים בפוליטיקה. ואתה גם לא סחבק. אבל אתה כן מנהיג.ואתה צריך להחליט. אתה איתנו, או איתם. ואם אתה איתנו, צא עכשיו מממשלת הלאומנות הקפיטליסטית הזו, ובוא להקים מחדש את מחנה השלום והצדק. עכשיו.