יום הולדתו העברי של בנימין זאב הרצל - י באייר, נקבע כ"יום הרצל". הרצל נולד בשנת תר"ך, ה-2 במאי 1860, כך שנוכל השנה לברך את חוזה המדינה ב"מזל טוב" בהגיעו לגיל 152 שנים!!!. מי שישאל "כיצד ניתן לברך במזל טוב אדם שכבר נפטר מהעולם?" נשיב לו: "היות שרעיונותיו של האיש עדיין חיים, חזונו מתגשם ביתר שאת ורוחו פועמת בתחייה היהודית ובעשייה הציונית המתממשת בארץ ישראל בזכותו בעיקר - הרי שבמידה רבה, ב.ז הרצל עדיין חי. חי וקיים.
ברור כשמש כי הרצל לא יצר "יש מאין", כי אם "יש מיש". היהדות מיסודה מושתתת על מימוש עצמי בטריטוריה ספציפית - "הארץ המובטחת". ולא כך רק מימי התנ"ך, המספר רצף של אלפי שנים בו מתרחש קשר רוחני משולש, בין עם לאלוהיו ולארץ מובטחת. (מאברהם בפרשת לך-לך, דרך משה בפרשת שמות, אל העלייה ארצה מבבל המכונה בתהילים "שיבת ציון", חזון העצמות היבשות וכו'..) גם השבועה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" הנאמרת בחתונות יהודיות זה אלפי שנים, היא תופעה שאין דומה לה בשום תרבות אחרת בעולם.
כיסופים לארץ המבוטחת
ביהדות חתן במעמד חתונתו קושר את חייו לטריטוריה ספציפית - ירושלים, במקום להישבע בכל דבר מתבקש אחר כמו שבועה לאהוב לנצח את אשתך או כל הבטחה רומנטית אחרת. לא כך ביהדות - היהדות קושרת את הזוג היהודי לארץ היהודים - ישראל ומעבירה כמעט בתורשה את הכיסופים אליה.
לאורך כל תקופת הגלות הארוכה - אלפיים שנות, היו ניסיונות חלקן מוצלחות יותר חלקן פחות, של קבוצות יהודיות לשוב ארצה ולכונן מחדש את הבית היהודי, אך אלו משולים בעיני לגלים המתנפצים על החוף. הם אומנם מעצבים את מבנה החול, אך אינם כובשים אותו. הייתה חסרה "תוכנית-על מדינית" וחזון כתוב במילים עדכניות ומפורשות. והנה ההיסטוריה הולידה את בנימין זאב הרצל.
עשה גדולות ונצורות בשביל עם נרדף
מנחם בגין שכתב הקדמה לספרו של הרצל "מדינת היהודים" בהוצאה מחודשת לקראת יום העצמאות ה-30 למדינת ישראל, רשם עליו כי "אדם כהרצל נולד פעם בתקופה היסטורית הנמדדת בדורות. לא היה לו שלטון ולא כוח, ובלעדיהם עשה גדולות ונצורות בשביל עם נרדף. לכן שם העם היהודי כתר מלכות על ראשו, שנים רבות לפני חידוש עצמאותנו, ונתן לו לעולמים את היקר לו מכל: את אהבת לבו כי אומנם כן, הודות ל"מדינת היהודים" קמה מדינת היהודים."
ברל כצנלסון במאמר בשם "צבא הרצל", הסביר כי "יום הרצל איננו יום זיכרון אישי בלבד, יום שאיבת עוז ותנחומים מדמות מבשרת. יום זה הוא גם יום לדור, יום לתנועה. הוא מעורר בנו, בצבא חזונו, את הצורך הנפשי לראות את עצמנו בעיניו הוא, למדוד את הדרך אשר עברנו במידותיו שלו, לבחון את רצוננו ואת אופיינו ואת טיב פעולתנו בבחינות שלו... עינו הפקוחה של הרצל, הניבטת אלינו כל הימים ברחמים ובזעם, בוחנת ושואלת ותובעת... הכרה עמוקה לנו כי הפעם לא יבוש הרצל בצבאותיו ולא ינוד להם... הוא מוצא אותנו בביטחוננו העמוק כי החזון אשר הרצל פרש על ראשינו הוא חזון אמת, הוא חזון צודק והכוחות העמוקים אשר פרצו ממעמקי חיי ישראל בעקב החזון אשר נגלה ובעקב הייסורים אשר גברו, כאשר ראה החוזה, לא ישובו ריקם ויעשו את שליחותם ההיסטורית."
במאמר אחר בשם "אל הרצל" פרט כצנלסון את החשיבות ההיסטורית של ההכרה באיש ובחזון ההיסטורי אשר מימש. "יש צורך לא רק במגע נפשי עם אישיותו... (אלא) יש צורך להזכיר ולשוב ולהזכיר את ייעודו, את היעודים הנמצאים מפעם לפעם בסכנת היטשטשות. יש צורך להזכיר ולהרים על נס את הציונות המדינית. המדינית בתכנה לאו-דווקא דיפלומטית בקליפתה בגילוייה ובתכסיסיה - את הציונות אשר כוחה בקוממיותה, בהתגלותה במלואה, אשר אינה מסתלקת מן הקטנות אבל אינה מסתפקת בהן. את הציונות אשר אינה זונחת לרגע את מטרתה... לחדש עלינו מעשי יציאת מצרים...
יש צורך להגביר את זכר אותו האיש אשר הקיף את הרעיון במילואו ממש, ובכוח ההיקף הזה והעוז הזה הוביל אותנו שבי אל גאולתנו והזרים את הדם בעורקנו וציווה עלינו את היצירה החלוצית בכל ענפי חיינו.
אלפי שנים פיללו היהודים לתוכן המלא של הרעיון הציוני. הכניסו אותו אל תפילותיהם, קינותיהם וספריהם, רק דבר אחד היה חסר להם: הכוח לרצות שחזונם ייהפך למעשה. לכן קמו אצלנו תנועות משיחי שקר... והנה בא מורנו ומנהיגנו הרצל ורצה לעשות את החלום הציוני למעשה, רצה ללמדנו כיצד לרפא את העם היהודי מליקוי כוחו של הרצון וליצור תנועה המסוגלת להוציא את הרעיון שלה לפועל... הציונות היא דבר התלוי בעבודה בקרב ההמונים היהודים וכי רק אלה ההולכים בדרך פעולה פוליטית ריאלית מובילים את הציונות אל הגשמתה... בשנים אלו היינו מוכרחים להגיד להמונים היהודים: "איש לא יעזור לכם. הכול נגדכם. ואם רוצים אתם להיגאל תלמדו לא לדבר כי אם לעשות..."
גדולי האומה לדורותיהם בעת החדשה שבחו את הרצל ואת מפעלו ואת שקדנותו, עוד בחייו. אנחנו החיים במדינה היהודית הפועמת בחזונו, שומה עלינו לזכור אותו ולהנציח אותו ולפאר את שמו מתוך כבוד וענווה לאיש והאגדה עוד בחייו.
והרצל היה חכם מאד ואת "האופי היהודי" ידע גם ידע. לכן הזכיר תמיד שהכול עניין של רצון ובלעדיו לא נוכל. בתחילת הספר אלטנוילנד כתב " "אם תרצו אין זו אגדה" ובדף האחרון לספרו המהפכני רשם את המשכו של המשפט - "אך אם לא תרצו - כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא ואגדה יוסיף להיות."
בפעם אחרת רשם- "ליהודים הרוצים- להם תהיה מדינתם". כי בלי הרצון, לא יבוא המימוש. ומה שעשה את הרצל לגדול הציונים הוא שבין הרצון והמימוש, הוא גם כתב תוכנית מדינית...
יום הרצל שמח לכלל אזרחי ישראל...
