ירדן - אנחנו והממלכה הירדנית

במאמרי הראשון על ממלכת ירדן טענתי ששום דיון רציני על הסדר עם הערבים לא ייתכן מבלי שהממלכה ההאשמית הירדנית תופיע במשוואה כצד שבלעדיו אי-אפשר. ניסיתי גם להסביר, מדוע כל ממשלות ישראל משתיקות את האמת, הידועה להם היטב, והמתמצית בסיסמה: 'ירדן היא פלשתין'. כעת, הבה ונעקוב אחרי הסיפור הירדני מראשיתו. ידיעתו דרושה לנו כדי להתמודד עם הצפוי לנו בעתיד.

מלחמת הסעודים וההאשמים

במשך 400 שנה (1517-1917) הייתה האימפריה העותומאנית-טורקית, שתחת שלטונה ירדן הייתה ה"ווילאיאת של דמשק", כמו גם נג'ד וחיג'אז, היום הממלכה הסעודית. כ-ווסלים תחת כנפי השלטון הטורקי משלה המשפחה ההאשמית, שבניה נחשבים לצאצאי הנביא מחמד, על חיג'אז וגם על הערים הקדושות מכה ומדינה. בחלק היותר דרומי של חצי ערב שלטה שלטון מקומי משפחת סעוד. נצר ממשפחה זו, עבדול עזיז אבן סעוד, הכריז על עצמו כמנהיג "התנועה הערבית הלאומית" והחל במסע כיבושים. בשנת 1926 הוכתר כ-"מלך חיג'אז" וזכה להכרת בריטניה. מאז 1932 זו "הממלכה הערבית הסעודית". במסע הכיבושים הזה ניצחו הסעודים את ההאשמים וגרשו אותם מחיג'אז ומכל חצי האי ערב. עוד לפני כן, בשנת 1916, מרדו ההאשמים בטורקיה, וראש המשפחה השריף חוסיין בן עלי הכריז עצמו כ"מלך חיג'אז", אך מלכותו הייתה קצרה, כי גורש כאמור. ולאן? צפונה. שם - בעבר הירדן ובעירק - הכינו הבריטים לבניו כסאות מלוכה, כפי שנראה להלן. כיצד קרה הדבר? ההאשמים נלחמו נגד הטורקים לצד הבריטים, כבשו את עקבה וחיבלו ברכבת החיג'אזית המחברת את דמשק עם חצי האי ערב, שחיוניותה לטורקים הייתה רבה. בראש הצבא הערבי עמד בנו של חוסיין הנ'"ל, פייסל. לצידו רכבה דמות כמעט אגדית, שנכנסה להיסטוריה כ"לורנס איש ערב": ארכיאולוג, סופר, טקטיקן צבאי מזהיר, הרפתקן, מרגל ובקיצור - גאון. הוא היה מסור בלב ונפש לחלום "סוריה הגדולה" עם דמשק כבירתה ומלכה - פייסל. לימים התברר, שלורנס גם היה ידיד הציונות וסולל הדרך לניסיון מרתק ליישב בין שתי התנועות.

פייסל מלך סוריה הגדולה

צבאות הגנרל אלנבי, ובתוכם הגדוד העברי וגם צבאו של פייסל, הדפו מלפניהם את הטורקים צפונה, ובאוקטובר 1918 כבשו את דמשק. לורנס דאג למחווה של כניסת פייסל לדמשק כראשון, ומכאן ואילך נהג פייסל כשליט דמשק. במרס 1920 הוכתר למלך "סוריה הגדולה", אולם מלכותו הייתה קצרה. בוועידת סן רמו (אפריל 1920), אותה הוועידה שבה הוחלט לתת את א"י לאנגלים כדי שיגשימו את הצהרת בלפור, ניתנו סוריה ולבנון לצרפתים. ביולי 1920 ניסה צבא סורי מאולתר להתנגד בכוח, אך הוכה ע"י הצרפתים בקרב מיסלון שוק על ירך. למחרת נכנסו הצרפתים לדמשק וגרשו את פייסל. מה עשו הבריטים? המליכו אותו על עירק, שם מלך כ"פייסל הראשון" עד מותו ב-1933. עכשיו, סעודיה, עירק וסוריה - "מסודרים". מה קרה בינתיים לשטח שנותר, המשתרע בין סוריה ולבנון בצפון למצרים בדרום ובין הים התיכון במערב לגבול עירק במזרח, שהערבים קראו לו "סוריה הדרומית", היהודים קוראים לו "ארץ ישראל" וכל ארצות המערב הכירו אותו כ"פלשתין" או פלשתינה (ירושה מן השפה הרומית, השם שבחר הקיסר אדריאנוס לאחר שהכניע את בר-כוכבא וביקש למחוק את השם הקודם "Judea" - יהודה)? קורות "פלשתין" בתקופה המודרנית מתחילות ב-1917 ב-"הצהרת בלפור", מכתבו של שר החוץ הבריטי, בלפור, אל הלורד היהודי רוטשילד, בו הביעה בריטניה נכונות להקים בפלשתין "בית לאומי" לעם היהודי. הסיפור נמשך בשנת 1920 בוועידת סן רמו, שם החליטו המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה לתת לבריטים את פלשתין בצורת "מנדט", ייפוי כוח של נאמנות בעבור העם היהודי. זאת, כדי להגשים את ההבטחה הגלומה בהצהרת בלפור.

הסכם פייסל-ויצמן

אבל עוד שנה אחת לפני סן רמו, ב-1919, בוועידת השלום בפריז, נפגשו לראשונה נציגי היהודים עם נציגי הערבים והפגישה הייתה דווקא מוצלחת. שני העמים שלחו משלחות לוועידת השלום. בראש המשלחת הערבית עמד פייסל מיודענו וראש המשלחת היהודית, כלומר הציונית, היה הפרופסור חיים ויצמן. לורנס איש-ערב, יועצו הקרוב של פייסל, ליווה אותו, הפגיש את השניים והמפגש הזה הניב הסכם חתום שכדאי לצטט מתוכו ולהיווכח, שהיחסים בינינו לבין הערבים היו יכולים להיות גם אחרת. מתוך לשון ההסכם:

"השלישי לינואר, 1919.

הוד מעלתו האמיר פייסל, המייצג את ממלכת חיג'אז ופועל מטעמה..מודע לקרבה הגזעית ולקשרים העתיקים שבין הערבים לעם היהודי והוא ער לכך, שהדרך הבטוחה ביותר כדי להביא להגשמת שאיפותיהם הטבעיות הינה שיתוף פעולה הדוק ככל האפשר בפיתוח המדינה הערבית ופלשתין..." (כאן יש להעיר: למדינה היהודית קורא פייסל - פלשתין!).

".. המדינה הערבית ופלשתין, בכל יחסיהם ויוזמותיהם, יודרכו ע"י רצון טוב והבנה לבביים ביותר ... בחוקה ובמינהל של פלשתין יינקטו כל האמצעים שיבטיחו הבטחה מלאה את הביצוע בפועל של הצהרת בלפור... כל האמצעים הנחוצים יינקטו כדי לעודד ולזרז הגירה יהודית לתוך פלשתין בקנה מידה גדול וליישב את המהגרים היהודים מהר ככל האפשר על הקרקע בהתיישבות צפופה, עם עיבוד יסודי... תינתן הגנה לזכויות החקלאים והאריסים הערביים ויוגש להם סיוע בקידום התפתחותם הכלכלית.

התנועה הציונית תשקיע את מיטב המאמצים לסייע למדינה הערבית באספקת האמצעים להפקת האוצרות הטבעיים ופיתוחם הכלכלי."

חודשיים לאחר מכן שלח פייסל לפליקס פרנקפורטר, ציוני אמריקני בולט ופרופסור למשפטים בהארוורד, מכתב בו נאמר בין היתר -

"הערבים והיהודים הם בני דודים בגזעם ושניהם סובלים מדיכוי של מעצמות חזקות מהם וזה צירוף מקרים מוצלח, שאנחנו יכולים לעשות ביחד את הצעד הראשון לקראת השגת האידיאלים הלאומיים שלנו.

אנחנו הערבים, ובמיוחד בעלי ההשכלה שבתוכנו, רוחשים אהדה עמוקה לתנועה הציונית. משלחתנו כאן בפריז מודעת היטב להצעות שהגישה התנועה הציונית לוועידת השלום ואנו רואים אותן כמתונות ונאותות" (כאן יש לציין שהצעות המשלחת היהודית כללו את כל שטח א"י המערבית המנדטורית, גולן מורחב ואת דרום הלבנון עד לנהר הליטני. וגם - רצועה בעבר הירדן בין המסילה החיג'אזית ונהר הירדן).

"נעשה כמיטב יכולתנו לסייע, שההצעות הללו תתקבלנה ונאחל ליהודים ברכת 'ברוכים הבאים הביתה', מכל הלב. דר.ויצמן, שעימו יש לנו יחסים הדוקים, סייע רבות לעניין הערבי, ואני מקווה שהערבים יוכלו לגמול על הטוב הזה.

אנחנו עובדים ביחד להקים ולהחיות מזרח קרוב מתוקן, ושתי התנועות שלנו משלימות זו את זו. התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית, ויש מקום בסוריה לשנינו. בעצם, חושב אני שאף לא אחת מהן תוכל להשיג הצלחה מלאה בלי האחרת.

אני, והעם שלי עימי, מצפים לעתיד שבו נעזור לכם ואתם תעזרו לנו, כדי שהארצות שבהן אנו מעוניינים הדדית שוב תתפוסנה את מקומן בקהיליית עמי התרבות בעולם.

שלך בכבוד רב, פייסל".

בסוף ההסכם הוסיף פייסל הערה זאת:

"אם הערבים יבואו על סיפוקם כפי שפרטתי בתזכירי מן ה-4 בינואר.. אני אוציא לפועל את כל מה שכתוב בהסכם זה. אם ייעשו שינויים, לא אוכל להיות אחראי לאי ביצועו של ההסכם הזה".

כידוע, נעשו שינויים - ועוד איזה! סוריה ניתנה לצרפתים, פייסל גורש מדמשק, וכך התבטל ההסכם מאליו. ועם כל זאת, יש גם היום חשיבות גדולה לשני המסמכים האלה, המזכירים לנו החמצה גדולה, לאו-דווקא באשמתנו. אנחנו איננו יודעים מה צופן בעבורנו העתיד, אך אין זה מן הנמנע שעוד נזדקק לכתובים האלה, ובעיקר לרוח המפעמת בהם.

עבדאללה מקים מינהל עצמאי בירדן

בינתיים, שרר בארץ ישראל ממשל צבאי בריטי, שהוחלף בשנת 1920 במינהל אזרחי ובראשו סר הרברט סמיואל, "הנציב העליון". סמכותו השתרעה משתי גדות הירדן, כולל השטח המהווה היום את הממלכה הירדנית. לא היה שם כלום, חוץ מבדווים נודדים, עמאן הייתה כפר קטן. אבל בשנת 1920 היה שם עוד מישהו: אחיו הצעיר של פייסל, עבדאללה, ועבדאללה כעס. הנה אחיו פייסל קיבל את עירק למלוך עליה, והוא נשאר בלא כלום! אי לזאת החל מנופף בכמה אלפי רובאים שהיו תחת ידיו והשמיע איום מגוחך לתקוף את הצבא הצרפתי בסוריה. בינתיים התחוללו במערב ארץ ישראל התפרצויות רצחניות של הערבים נגד היישוב היהודי (1921,1920), מתוך כוונה למנוע את הקמתו של המנדט הבריטי בא"י שפירושו יישום הצהרת בלפור. שר המושבות האנגלי היה ווינסטון צ'רצ'יל הגדול, שחשב להשקיט את הערבים המתקוממים ע'י חלוקת פלשתין לשני חלקים בלתי שווים: בחלק המזרחי, 92,300 קילומטרים מרובעים, בשטח הגדול פי 4 וחצי משטח ישראל בתחומי הקו הירוק , יבוטל משטר העלייה וההתיישבות של היהודים שהובטח בהצהרת בלפור והשטח הזה ישוריין לערבים. לימים, יועצו הבריטי של עבדאללה, סר אלק קירקברייד, כתב בזיכרונותיו שהם ידעו כי היהודים עתידים להקים לעצמם מדינה במערב הירדן ועל כן רצו לשמור את שטח עבר הירדן - לערבים. צ'רצ'יל, בנתקו את עבר הירדן מן "הבית הלאומי היהודי", ביקש להרוג שתי ציפורים בבת אחת: להרגיע את עבדאללה שעשה יותר מדי רעשים והיה עלול לקלקל את היחסים עם הצרפתים וגם לספק את דרישות הערבים בפלשתין, שגילו לפתע שאיפות לאומיות והחלו לקרוא לעצמם "פלשתינים". עבדאללה הואיל בטובו לקבל את ההצעה הבריטית. הוענק לו התואר "אמיר", ולמרות שנותר כפוף לנציב העליון הבריטי סמיואל, הוא הורשה להקים בעבר הירדן מינהל עצמאי, כמובן כש"יועצים" בריטים משגיחים על כל צעד מצעדיו. הקימו לו, למשל, צבא בשם "הלגיון הערבי", אך מפקדו היה בריטי, סר גלאב פשה. עבדאללה התחייב לבריטים לשמור על השקט ושלא להפריע להוצאה לפועל של המנדט הבריטי על פלשתין, כלומר להקמת "הבית היהודי הלאומי" בשטח שנותר, הוא מערב הירדן. העניין נסגר בוועידה שכינס צ'רצ'יל בקהיר בשנת 1921. מכאן ואילך נאסרו עלייה, התיישבות ורכישת אדמות על-ידי יהודים בעבר הירדן, כלומר ב-76% מן השטח המקורי שהובטח להם. זו הייתה החלוקה הראשונה של א"י, ומי שמתעלם ממנה אין לו סיכוי למצוא אי פעם מוצא מן הסכסוך המדמם שבינינו לבין הערבים. כתוצאה מן החלוקה אבדו עשרות אלפי דונם קרקע שכבר נרכשו ע"י יהודים בעבר הירדן והקיבוץ תל עמל של השומר הצעיר, שהיה מיועד להתיישבות בגלעד, עבר לעמק יזרעאל. האמירות הירדנית קיבלה עצמאות מן הבריטים בשנת 1946, שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה והפכה ל"ממלכה ההאשמית הירדנית". נותר לברר, מהו הייצור הזה הקרוי "מנדט", מי יצר אותו, מה כתוב בו, מה היו הבריטים מחוייבים לעשות על פיו, והעיקר: מה היא חשיבותו האקטואלית עד היום הזה ?