לתל אביבים נוסטלגיים שהיו ילדים בחצי הראשון של המאה ה-20, באתי לספר על שני דברים נפלאים של קיץ, שהיו שייכים לחוף תל אביב שאף ילד או ילדה שהיו שם לא ישכחו לעולם.. חוף תל אביב שכבר הייתה לו טיילת (לא הטיילת של צ'יץ'- הנוכחית) ובתי קפה מעבר לכביש, וגדר בטון, עם ירידות משופעות אל החול, הייתה שוקקת חיים בימים ההם, עם חוף מלא מתרחצים בכל הגילים, "כסאות נוח", משפחות רבוצות על סדין פרוש על החול, אימהות ואבות עם סלים מלאים אוכל ובקבוקי מים מהבית.
כולם נצלו בשמש כמו עופות על הגריל. לא מרחו שמן הגנה ולא דברו על השלכות בריאותיות של קרני השמש. שמש הייתה דבר בריא כמו בננות ואבטיח. חוף הים היה חדר אוכל גדול אחד שהאימהות טרחו להאביס את הילדים משתים עשרה בצהריים בסנדויצ'ים עם מרגרינה ועגבניות שלמות ומלפפונים שלמים רחוצים מהבית. באוויר היה ריח מלפפונים, ריח בננות בשלות מדי ולפעמים גם ריח אבטיח שנפתח והדיף ריח עז של קיץ ומראהו מלבב בשלל גרעינים שחורים על משטח פרי אדום מבריק ונהדר.
הצדפים שהיו פעם
החוף היה מלא צדפים בכל הגדלים ובצבעי לבן,לבן עמום, חום חלודה וענבר. לכל צדף היה גב גלי מפוסל על-ידי הטבע וחלק פנימי חלק ולבן בוהק.לפעמים מצאנו קונכיות גדולות בגודל אגרוף, חלקות לגמרי, חידתיות, שאפשר היה לשמוע מתוכם, את רחש הגלים הנצחי אם הצמדנו את הקונכייה לאוזן. תמיד אספנו צדפים "לקחת הביתה". רוב האנשים התלבשו על החוף, מאחורי או בתוך מגבת, במהלך אקרובטי בלתי סביר שאיכשהו לא חשף את גופו הערום של המתלבש (או מתפשט) לפני כל הקהל. ולפעמים כן. המגבת נפלה למבוכת המתלבש ושמחת הקהל.
הים היה נקי. עדיין לא התמלא שפכים ושקיות ניילון, ניירות ארטיק ומה לא. כל פעם שהחום היה ללא נשוא, בעצם כל הזמן- כולם הלכו למים להצטנן קצת. לשחות לא היה העניין אלא בעיקר לשכשך, לקפוץ ולטבול, "לצלול" לשחק להטביע את ראש החברים בתוך המים המלוחים, להשפריץ, לחוש את הגלים הרכים מלטפים, מצננים, מכים, מכסים בקצף, ממליחים את העור הצרוב.
תירס מתבשל בדודים
האטרקציה של חוף תל אביב, הייתה הדודים לבישול תירס שהיו מפוזרים על החול. ריח התירס נשמר כזיכרון שלא יאבד לנצח למי שהיה ילד ולמי שהייתה ילדה לפני יותר מחצי מאה. ריחות המעדנים שעלו מהדודים וטעמם של התירסים שהתבשלו שם שעות, טובים פי כמה ממעדני השפים שאנחנו אוכלים היום במסעדות. ככה זה עם זיכרונות ילדות. הם מתעצמים לממדים מיתולוגיים, לחוויות שלא ישוו לחוויות אחרות שהכרנו בהמשך החיים. את התירסים מהדודים אנחנו זוכרים כריח של קיץ ,חוויה חושנית מושלמת. שאבדה לבלי שוב.
בדודים של חוף ים תל אביב (אלה היו אולי דודי כביסה ואולי חיממו אותם עם פרימוסים מלמטה מי יודע?) התבשלו תמיד, ולעולם לא חדלו, , עשרות אולי מאות קלחי תירס בכל דוד, בקליפתם הירוקה, קליפה ירוקה בתוך קליפה ירקרקת ובתוכם שיערות התירס, כזקן לוהט מחום המים בדוד הרותח. מוכר התירס היה שולף במלקחיים מהמים המבעבעים, תירס לוהט עטוף בקליפתו , תירס שהתבשל שעות. מקלף, בזריזות קליפה אחר קליפה ומגלה תחתיה את השינים הצהובות בצבע עלי חמנייה, שיניים שמנמנות וקטנות שלטעמם המתוק בנגיסות עמוקות ,המתין כל ילד שהגיע לים.
המוכר, לאחר ששלף את הפרי, אחז בקלח שנחשף למחצה. ביד אחת אחז וביד השנייה, בזק עליו קילוח של מלח ממלחיה ענקית וגדולת חורים.. היינו מתיישבים על החול הלוהט, בבגדי ים שאז היו עשויים בד צמר ,נוטף מים, נשענים על קיר הבטון של הגדר המפרידה בין המדרכה לבין החוף. מנסים לזכות בחלקיק קטן של צל כלשהו.
מי שקנה תירס התמסר לטקס מרהיב של חושים בשיתוף שפתיים, שיניים חיך ולשון, אוחז בקלח העטוף למחצה בקליפתו, חם-אש -חורך את האצבעות ונועץ שינים בבשר הצהבהב, , בשר רך - , תירס מתוק, עם טעם המלח צורב את הלשון. כך מסובבים את התירס כדי לא להפסיד שן אחת, למצוץ את מיצי הקלח שכבר היה חסר שינים ממשיכים להריח את ריח התירס המתבשל בכל החוף, כל היום עד רדת השמש בסוף יום קיץ.
איפה הצדפים כולם?
איפה הצדפים כולם? הים לקח אותם או הקידמה? יום אחד נעלמו מחוף תל אביב ולא נשאר אף צדף לרפואה. מהרבה דברים לא נותר זכר ולאותו מקום שם הלכו הצדפים שאהבנו, התאדו גם הדודים עם אדי הבישול, ריח התירס המתוק, ריח העלים המתבשלים והטעם שאין שני לו.
רק אנחנו, הילדים של תל אביב, של חוף הים, זה עם הצדפים והתירס של פעם נמשיך לזכור אותם באהבה.
