חטא קדמון הוא המצאה יהודית. אין עם הנושא על כתפיו חטאים קדמונים כה רבים, ואלה הולכים ומתווספים. החטא הקדמון המעסיק אותנו היום הוא ההסכם שבין
דוד בן-גוריון לבין הציבור החרדי ששחרר "מכסה" של לומדי תורה מחוק שירות צבאי. בכך קיבע בן-גוריון את ההבדל בין דם לדם, הגדיר אצילים שתורתם אומנותם, ופשוטי עם שחובתם להגן ולפרנס את האצילים. ברבות הזמן שגשג מעמד האצולה בטור גיאומטרי, ואליו הסתפחו מטבע הדברים גם אחרים שחפצו באצולה: סרבני גיוס שהתהדרו בהשתייכותם לאצולת רודפי-שלום, משתמטים שעטו נוצות של לקויי-נפש, בנות אצילות של תורתן-חתונתן, וכמובן הציבור הערבי הרואה במדינת היהודים יציר ד'ימי החייב במס גולגולת תמורת זכותו לחיות. במדינה דמוקרטית שבה המשלם והמקבל הם שוויי זכויות, שכן מספר המשתייכים לאצולה ילך ויגדל, ואילו זה של פשוטי העם המשרתים אותם ילך ויקטן. העתיד ניבט אלינו מן הכיתות ההומות ילדי בתי-הספר בכיתות הנמוכות. מחציתם משתייכים לאצולת החרדים והערבים, ועוד מספר בלתי ידוע הם צאצאיהם של האצילים היהודיים שאינם משני המגזרים דלעיל. וכך אנו צופים בערגה ליום שבו האצולה תהיה מרובה מפשוטי העם, והאופן היחיד שיאפשר לשמר את המצב הנוכחי יהיה כפיית המיעוט המתמעט לשרת את הרוב האצילי.
שלוש אפשרויות
החטא הקדמון הזה מצטרף לחטא הקדמון הפחות מוכר של בן-גוריון, שלא סיים את שחרור ארץ ישראל מעול הכיבוש הערבי בסערת מלחמת הקוממיות, ובכך הוריש לפשוטי העם מלחמה לדורות רבים. למעשה, שני החטאים מתרכבים סינרגית זה לזה. האצולה משאירה את מלחמת ההישרדות לפשוטי העם וממשיכה לשגשג על חשבונם.
ככל חטא קדמון, העונש מוטל על השילשים ועל ריבעים - אלה המתגייסים לצבא ומייצרים הכנסה שעליה מוטל מס הולך וגדל המופנה לתשלומי העברה לאצילים. הללו הצופים פני עתיד של הווייה כמיעוט מדוכא, מתוך התובנה שכך זה לא יכול להימשך, שההבדל בין דם לדם, והחלוקה לאצילים ולעבדים אינם יכולים להתקיים לאורך זמן במדינה דמוקרטית, וכי על האצולה לרדת אל העם ולשאת בנטל המשותף של מדינה שחייה תלויים לה מנגד. חוק גיוס חובה לכל בני ובנות שמונה-עשרה - ברור, וכל החוקים והוראות השעה שנועדו לעקוף אותו הוגדרו כבלתי חוקתיים. השאלה היא רק איך לבטל את מעמד האצולה שקנה לו שביתה בתודעתם של האצילים.
שלוש אפשרויות עומדות בפני השלטון הנבחר:
- לבטל בחוק את גיוס החובה, ולהשתית את הביטחון על צבא מקצועי, כמקובל במדינות המערב, ארצות-הברית, קנדה, בריטניה וצרפת;
- לאכוף את החוק הנוכחי ללא משוא פנים, ואם צריך - באלימות;
- שינוי חוק האזרחות, כך שאזרחות תינתן רק למסיימי שירות ביטחון.
מדינת ישראל שללה על הסף את הרעיון של צבא מקצועי, של שכירי חרב או כל מבנה שבו שירות הביטחון מתבסס על כוח אדם בתשלום. המודל האמריקני-בריטי-צרפתי גורס שדרה מקצועית של פיקוד וגיוס חיילים מכל הבא ליד. כיוון שהצבא המקצועי הוא על חשבון הציבור ואינו חלק ממנו, הוא נמצא בלחץ מתמיד להצטמצם, תוך גימוד האיומים והעצמתם של צרכי החברה האזרחית. כך לדוגמה, כיום צבא בריטניה הגדולה מורכב בחלקו הגדול ממהגרים, ויצומצם לכדי 82 אלף חייל בלבד - הקטן ביותר מאז שהסתיימו מלחמות נפוליאון. כיום בריטניה וצרפת ביחד חלשות יותר מטורקיה או אירן, שלא לדבר על ישראל המסוגלת להעמיד צבא של מאות אלפים בסדיר ומילואים. בארה"ב יש תוכניות לצמצם את הצבא המקצועי לכדי מחצית, ולמעט יחידות עילית, הוא מושתת על שכבות המצוקה, אימהות חד-הוריות וגברים שאינם יכולים להתקבל ללימודים על-תיכוניים. "הצלחותיו" של הצבא האמריקני בווייטנאם, אפגניסטן, לבנון ועירק זיכו את ארה"ב בכינוי "נמר של נייר". בישראל, צבא המבוסס על השכבה הנמוכה ביותר בחברה, לא על העילית שלה, הוא התאבדות לאומית.
אפשרות שנייה היא כפייה. במהפכה כוחנית יובאו האצילים הענוגים - בועטים, צווחים ומיללות - אל מרכזי הגיוס, כמו לבית סוהר, וימוינו מי לשירות כפוי ומי לבית הסוהר. משמעות בחירה זו היא גיוס בכפייה של אצולה לשרת ישות שאין לה שום עניין לשרתה - המדינה של הד'ימים, הגויים, הפראיירים, אוכלי הטריפות, הכיבוש, האפרטהייד. כל אחד מבני ובנות האצולה ישמח לתת את שם התואר הדרוש על-מנת לשלול את התביעה לנשיאה שווה בנטל. כוח האדם הדרוש למשימה זו עולה בהרבה על כוח האדם הרצוי שיצא מצידו השני של התהליך. שלא לדבר על האפשרות ההזויה שהמוני ערבים יתנדבו פתאום לחילות הלוחמים, וכך נקבל פתאום בישראל מצב כמו בסוריה, שהצבא הופך פניו פתאום ומכוון את נשקו על האזרחים, המפקדים והמדינה.
אין כפייה, אבל גם אין שותפות
אפשרות שלישית היא שינוי חוק האזרחות, כך שרק מי שהשלים חובת שירות יקבל אזרחות. אזרחות משמעותה הזכות לבחור ולהיבחר, והזכויות החברתיות הנובעות מעצם הרישום כאזרח: ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ורשת ביטחון כלכלי. הגיל לקבלת האזרחות יידחה ל-20, ועד הגיעם לגיל זה יחויבו מבקשי האזרחות בשירות על-פי צרכי הביטחון של מדינת היהודים. יתרונותיה של גישה זו ברורים: השוויון אינו צמוד למגזר ולתביעות מגזריות. כמו-כן, המנגנון המצוות את כוח האדם למשימות הוא אחיד, ואינו קשור לעמותות למיניהן שלכל אחת סדר יום אחר. בנוסף, על גישה זו ניתן להגנה בבית משפט שהגדיר את השוויון בפני החוק כערך
העליון.
אחת השאלות שעולות היא מהן המשימות שיש להטיל על כוח אדם כה גדול, נשים וגברים, בארץ ברוכת ילודה כמו בישראל. תחום אחד הוא מילוי הצרכים הסיעודיים של האוכלוסיה המזדקנת והנחלשת. ערי ישראל מוצפות באלפי
עובדים זרים העוסקים בסיעוד, במימונו של הביטוח הלאומי. את כולם ניתן להחליף בשירות לאומי - בבתי החולים, באשפוז סיעודי של קשישים מרותקים, במעונות של חוסים למיניהם ועוד. תחום אחר הוא שירותים מוניציפליים שהעיריות משלמות עבורן כסף רב, גם כאשר קופתן ריקה. יש די והותר מועצות מקומיות שגרעונן אינו מאפשר להן להעסיק עובדים בשכר, אלא מגויסים בלבד. תחום נוסף שאליו ניתן להפנות מגוייסים הוא צוותי חירום שכיום סובלים ממחסור קשה בכוח אדם - מן השב"ס,דרך מכבי האש ועד המשטרה. המלחמה הבאה תהיה כולה בעורף. צוותי החירום יקרסו, אלא אם יעמוד לרשותם כוח אדם מיומן במידה סבירה, ומפוקח על-ידי מקצוענים. על כל כבאי מדופלם - שלושה מגוייסים המושכים בעול. על כל מחלץ מדופלם - חמישה המרימים את גושי הבטון. אסונות טבע ומלחמות אינם מבחינים בין אצילים ופשוטי העם, ובעת הצורך ייתכן כי המיעוט המדוכא לא ירצה לרוץ לעזרתם של האצילים כאשר דווקא בהם יפגע האסון.
שינוי של חוק האזרחות אינו כולל שום אמצעי כפייה, או עיצומים, או ענישה. מדובר בהתאמה של האמנה החברתית העומדת בבסיס המדינה המודרנית, לתנאים המיוחדים של המדינה היהודית. לא רוצה? אין אונס. אבל גם אין שותפות. העולם מלא במדינות שאינן דורשות שום שירות כדי לקבל אזרחות והדלת פתוחה.
ומה על היוצאים מן הכלל - הנכים, החולים, המרותקים, העולים? זכותם של החולים תנבע מהוריהם. איש לא ימנע אזרחות מצאצאיהם של אלה שמילאו את חובתם האזרחית. העולים מכוסים על-ידי חוק השבות. אבל במדינה שיש בה 160 אלף לידות חי בשנה, כל היוצאים מן הכלל לסוגיהם בטלים בששים לעומת המצב הנוכחי של אצילות המונית, ולא הם שיקבעו את הכלל שמילוי חובתו קודמת לאזרחותו.
יש כמובן מתח מובנה בין הכוונה להשוות את הנטל, ובין הפוליטיקה של בריתות ישנות. בריתות אלו נועדו להנציח את שלטון האצילים על פשוטי העם, ולקבע את המצב שיש שווים ויש שווים יותר. מנהיגות ראויה לשמה תבטל אותן, שאם לא כן, בסופו של דבר, תמצא את עצמה על הכוונת של הבוחר, או גרוע יותר, מול סרבנות כוללת לשרת בכפייה את האצולה. האפשרות האחרונה מסוכנת יותר מכל אחמדינג'ד או מורסי.
יש לקוות כי חוק שירות ביטחון כתנאי לאזרחות יוצע בשבועות הקרובים. כל התחמקות ממנו רק תדחה את העונש המוטל על משמרי חטאים קדמונים, ומי כמונו היהודים יודע עד כמה חמור העונש הזה.
