לפני ההופעות עולה פוין, ומספר על מה שהביא אותו להקים את הארגון שבזכותו ההרכב קם - "MEP - Middle East Program" או כפי שהוא נקרא בארץ "המרכז הישראלי לקידום שיתוף פעולה אזורי". התסכול של פוין התחיל ביום שבו החלו האירועים שכונו 'האינתיפאדה השנייה', בסוף ספטמבר 2000. הוא שימש אז יועץ עסקי מנורווגיה שבא לסייע לפרויקט המים המשותף בין ישראל, ירדן והרשות הפלשתינית, שנחתם בעקבות הסכמי אוסלו. עוד באותו יום פסקה פעילות הפרויקט, ומאז היא לא התחדשה, עד שנסגרה לחלוטין. "לא יכולתי להאמין שהסכם שנחתם בידי כמה מדינות יחוסל תוך יום. דיברתי עם השותפים שלי מהצד הישראלי, הפלשתיני והירדני, שהיו שבורים לחלוטין ואמרו לי כל אחד בנפרד: 'אנחנו צריכים דור חדש של מנהיגים שילמדו להסתכל מעל לכל ההיסטוריה המורכבת שלנו'. "בהתחלה זה נשמע לי כמו משימה בלתי אפשרית, אבל כשחזרתי הביתה לא הצלחתי להשתחרר ממה שמרגישים החברים שלי. הבנתי שאכן הגיע הזמן לייצר דור חדש של מנהיגות, שיֵדע לראות אל מעבר לקונפליקטים הקיימים, ובעיקר יכיר את הזולת. כצופה מן הצד, לדעתי הבעיה הבסיסית של המנהיגים באזור היא שהם אפילו אינם מוכנים לשבת זה עם זה לשיחה בסיסית. כך, למעשה, נולד הרעיון להפגיש אנשים צעירים מכל הצדדים במטרה לייצר מחויבות לחיים". מה מקשר בין נוצרי-נורווגי לסכסוך הזה? "זאת שאלה מצוינת, והאמת היא שאין לי עליה תשובה רציונלית. אני גם יודע שאלמלא הייתי מעורב בזה, החיים האישיים והכלכליים שלי היו טובים הרבה יותר. נשאלתי את השאלה הזאת כבר עשרות פעמים על-ידי קרובים אליי, כולל ילדיי ואשתי, שלא הבינו אותי בהתחלה. למען האמת, MEP כמעט פירק את המשפחה שלי. על-אף שאני יודע שיש סיכוי סביר שלא אזכה לראות בימי חיי את התוצאות הגדולות ואת השינוי המיוחל במזרח התיכון, יש משהו שמושך אותי לאזור הזה. נקשרתי לאנשים ולמציאות פה, והיום הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי". לפני עשר שנים הצליח פוין לגייס סכומי כסף ראשוניים מחבריו שהאמינו ברעיון, מממשלת נורווגיה וממשרד החוץ של ישראל. הוא התחיל לגייס צעירים מישראל, מירדן ומהרשות - שלוש השותפות בפרויקט המים. שבע שנים אחרי, יש ב MEP-כ-12 נציגים מכל מקום. יחד עם נציגים נוספים מנורווגיה ומארצות הברית, הם מהווים כחמישים איש. לפני כשלוש שנים העניין החל לתפוס תאוצה, הקבוצה התגבשה יותר, וכך גם הקונספט שלה. פעמיים בשנה בערך, למשך כשבוע בכל פעם, הם נפגשים במקום סגור באחת המדינות. בדרך כלל זוהי אחוזה רחבת ידיים בנורווגיה. שם, בין הברבורים שבאגם לסוסים שבחווה, הם לומדים להכיר זה את זה ואת הקונפליקטים שביניהם. במקביל, הם עובדים במשותף בהתאם למקצוע שלהם, ומייצרים תוצרים משותפים. יובל אברמוביץ', שחקן ('השיר שלנו'), עיתונאי ויזם, מספר על המפגש: "היום מתחיל בשמונה בבוקר. כל האנשים מכל המדינות מחולקים לקבוצות עבודה לפי העיסוק שלהם. יש קבוצות של מוזיקאים, עיתונאים, קולנוענים, יזמים, מורים, שפים ואנשי ממשל. יש גם קבוצה של מתאמי התוכנית. לכל מדינה יש מתאם. אצלנו זה פז כהן. ביחד, הם אלו שמארגנים את העניין". מאיר אדוני, מי שהוכתר לאחד השפים הטובים בארץ ומשתתף בקבוצת השפים, מספר: "אני טס בסוף החודש עם שף פלשתיני צעיר לבשל במסעדת 'נומה'. המסעדה עצמה הוכתרה כבר שנה שלישית ברציפות במגזין 'רסטורנט' למסעדה הטובה ביותר בעולם. שנינו ביחד נבשל לכמאה דיפלומטים ואנשים חשובים בבית העירייה של קופנהגן. עשינו גם אירוע התרמה בארץ לישראלים מהשורה הראשונה. היה מדהים ומרגש. אני מרגיש שכיום, דווקא הדור הצעיר אצל הפלשתינים מאס בסיפורי 48', והם כבר רוצים מאוד חיים נורמליים". ארז קומרובסקי מספר שאנשי קבוצת השפים כבר חשבו להוציא ספר מתכונים משותף ביחד. "היה כבר קונספט, ואני מקווה מאוד שנגיע לזה", הוא אומר. "זה הגיוני. תראי, הזיתים אותם זיתים והטלאים אותם טלאים. גבולות של מדינות לא קובעים ולא משפיעים על אזורי אקלים או על חקלאות מסורתית. אנחנו בסך הכול עובדים באותה סביבה עם אותה טחינה".

"תחשבי על 13 מוזיקאים מחמש מדינות באולפן אחד", מספר חיטמן, "זה היה גרסת 'האח הגדול', אבל בלייב. כמעט הרגנו שם זה את זה. היו המון מריבות. בהתחלה הלכנו על בהונות כדי לא לפגוע באף אחד. ואז היה יום שכולם סיכמו שנתרכז בחדר אחד בשעה חמש. בשעה שש עדיין חלק מהערבים לא הגיעו. בינתיים אני קולט שלא רק שהם לא מגיעים, אלא שהם נמצאים למטה, ומעשנים. הם אומרים לי: 'תוך שנייה אנחנו עולים', והם לא עולים. בסוף, כשהערבים באו, התחלתי להתעצבן עליהם ולצעוק 'לא מעניין אותי! אתם מזלזלים בי! מזלזלים בזמן שלי! אני לא רוצה להשתתף במופע הזה!' יצאתי מהחדר, והחזרה התפוצצה. "אחר כך הערבים התווכחו בינם לבין עצמם. לא על הקטע שהם לא עמדו בזמנים אלא על זה ש'פגענו להם בכבוד'. אלה ערכים שאנחנו לא מכירים. אצלם הכבוד הוא הדבר הכי חשוב. אז קלטתי איך צריך להתנהל. לא להגיד 'אתה לא בסדר', אלא להגיד 'זה חשוב לי, לכבוד שלי'. יום אחרי זה, הסבירו לי שאצלם אם אומרים חמש, זה לא 5:00. עד 5:59 זה עדיין חמש. "מצד שני יש פעמים שאני מעדיף לעבוד דווקא עם הערבים, למרות שהם נורא שונים ממני, כי הרבה פעמים ככל שהבנאדם יותר קרוב יש יותר התנגשויות. אני לא נבהל מהמריבות, וזה מקסים לא להסכים. גם כשאני עושה אלבום, אני לא מסכים על כל דבר עם המפיק. ממש לא. אז מה, אז לא יהיה אלבום? בסוף יהיה אלבום!" בסוף באמת יש אלבום, והוא נקרא "My Favorite Enemy", כשם ההרכב. "האלבום הוקלט בשנה הראשונה, במשך חמישה ימים. מתוך השלושים ומשהו שירים שהלחנו, בחרנו עשרה בהצבעה. מאז כתבנו עוד שירים, ולטעמי יש עוד עשרים שירים טובים לאלבום נוסף. צריך להוציא עכשיו דיסק של הופעה חיה שלהם. כרגע הדיסק הזה משווק את העניין, וזה מה שחשוב". הדיסק אכן משווק את העניין. חיטמן, שמשדר גם ב-FM88, סיפר על הפרויקט והביא כמה דיסקים לתקליטייה, וב'קול ישראל' הביעו עניין, השמיעו וביקשו עוד. הוא נמכר גם ב-iTunes, אבל יותר מכול הוא נמכר על-ידי המחלקה לפרויקטים מיוחדים במשרד החוץ, בראשותו של דן האזרחי. האזרחי רכש 4,200 עותקים מהאלבום, וחילק אותם לכל שגרירויות ישראל בעולם. השגרירויות משתמשות בדיסקים כמתנות הסגל הדיפלומטי. כך הן גם עוזרות להמשיך להפיץ את קיומו של ההרכב ואת קיומו של MEP בכל העולם. התחושות הגבוהות שיש בפרויקט אינן מעמעמות תחושות אחרות, ולפעמים אפילו מחדדות אותן. אברמוביץ': "שמעתי כבר מכמה אנשים שדווקא המפגשים הפכו אותם להיות פחות שמאלנים ויותר מפוכחים. מבינים יותר את המורכבות. "בנוסף, חלק מהכוח הוא העובדה שאת יכולה לשמוע גם בתוך הקבוצה שלנו את הדעות האחרות - את אלה המתנחלות שיש בה ואת אלה שמאחוריהן עומדת המחשבה שמתנחלים הם קוזאק נגזל - ואז לראות מה המפגש הזה עושה לאנשים". חיטמן מעיד על מה שהמפגש עשה לו: "אני הבנתי שאין מה למסור שטחים כי הפלשתינים בעצמם אומרים שיש להם בלגנים עם חמאס. אני רואה שכמו שאנחנו יותר מתחפרים אצלנו, והמדינה הופכת להיות יותר מרכז וימינה, גם אצלם זה ככה. "הדרך היחידה היא חינוך. כשאני הבאתי לתלמידים שלי את הזמר הירדני, הם הקשיבו לו ולא האמינו שמוזיקה ערבית זה לא רק 'חביבי יא עיני'. וכשאני יושב איתם, אני מנסה להראות להם שיש כמה סולמות ערביים שהם בעצם סולמות חסידיים. הם בשוק מזה. גם העובדה שאחוז ניכר מאוד מהמעריצות שלי הן דתיות וחלק מהן גרות מעבר לקו הירוק והן מכירות את הפרויקט ומאמינות בו, זה יפה בעיניי. אני מאמין רק בחינוך. תפקידי כאמן, כשדר ברדיו, כמורה, הוא לעזור לחנך דור".

עברו כשנתיים מאז שהדיסק הוקלט ועד שיצא לשיווק. הזמן נדרש כדי לתת לקבוצה המורכבת הזאת להבשיל ולהתבסס, ורק אז להיחשף, לאט ובעדינות. קושי נוסף נבע מכך שהיו כמה פלשתינים שקיבלו איומים על חייהם. זאת הסיבה שהם לא נחשפים כרגע בשמם, אם כי עם חלקם נפגשתי. לא כולם מספרים למשפחות שלהם, ואצל רובם מקומות העבודה לא יודעים על העיסוק הנוסף. אלא שבהדרגה החסמים מוסרים. לפני כחצי שנה, אברמוביץ' פרסם בבלוג שלו כתבה על הפרויקט. אחריה, אחרי ההופעות בחו"ל ואחרי שראה כי טוב, יצאה הקבוצה גם לתקשורת. במקביל, גם המשפחות של המשתתפים הערבים הגיעו להופעות והכירו את הישראלים. הפעילים הערבים מקיימים פעילויות גם בצד שלהם. בשלב זה הם מעדיפים להמשיך לשמור על מעטה החשאיות, אולם אחד הזמרים שלהם אמר לי ש"גם החשאיות על זה תיפסק. אינשאללה".