דורון כהן נולד בדרום תל אביב וגדל בצפון העיר. את דרכו החל ב'חדשות' כאשר השתחרר מהצבא וחלם להיות עיתונאי. היום הוא במעין פסק זמן מהעיתונות ומתעניין בתחומים אחרים. "הבעיה החלה לפני כעשור", הוא מאבחן. "זה לא רק עניין של המהפכה הטכנולוגית, של האינטרנט והעולם הדיגיטלי, אלא בעיקר בשל העובדה שהיחס לעיתונות הפך להיות כאל עסק כלכלי. האנשים הדומיננטיים הם כבר לא העורכים אלא המנכ"לים והמנהלים. הקפיטליזם חלחל לעיתונות והאנשים החלו להימדד על-פי התועלת הכלכלית שלהם לארגון. בעקבות המשבר הכלכלי אחרי אסון התאומים הגיעו המו"לים למסקנה, אולי אפילו בצורה לא מודעת, שכל אחד יכול לעשות את העבודה הזו ואין צורך לשלם לאנשים סכומים גבוהים. כל אדם קצת אינטליגנטי השולט בשפה יכול להיות עיתונאי והוא ישמח לעשות זאת במחיר נמוך מאוד ואפילו חינם. אין צורך להילחם על כישרונות ולהשקיע בממד האנושי. הם ויתרו על אנשים שהשתכרו היטב והביאו במקומם צעירים שעשו את העבודה, אומנם בפחות כישרון ויכולת אבל תמורת סכומים קטנים בהרבה". המשבר הכלכלי נותן את אותותיו בכל כלי התקשורת בישראל, אך בעיתונות המודפסת המצב חמור שבעתיים. העיתונים מפסידים מדי שנה עשרות מיליוני שקלים, וב'מעריב' המצב היה חמור יותר. 300 מיליון השקלים שהוזרמו לעיתון בשנה וחצי האחרונות נמחקו. החלטת קונצרן איי-די-בי לקנות את העיתון - הצובר הפסדים זה עשר שנים ורק פריסת חובות ומחיקת חלק מהם הותירו אותו בזירה - מבלי שלאיש ממנהליו, כולל היו"ר נוחי דנקנר, היה מושג ירוק איך מנהלים עיתון, במיוחד לא עיתון מפסיד, הייתה שגיאה עצומה. כפי שכתב אחד הפרשנים השבוע: "דנקנר בא להציל עיתון ומצא את עצמו קובר עיתון". עתה מנסים למצוא מוצא באמצעות מעבר למהדורה אינטרנטית והסתפקות במהדורה מודפסת בסופי השבוע. מעריב אינו היחיד במגרש המדמם. הירידה בהיקף הפרסום ובמחירי הפרסום גרמה לכל העיתונים הפסדי ענק. המפרסמים, המודעים לתחרותיות בשוק, מעדיפים לרוב לפרסם בטלוויזיה. עד לפני חמש שנים היה שוק פרסום סביר, אך העוגה לא גדלה. לפני שנה היא חזרה לרמה שבה הייתה בשנת 2008 ועמדה על 3.7 מיליארד שקל. אין די כסף להזין את כל השוק ואת כל השחקנים שנכנסו אליו ולכן הוא קורס. בשנים האחרונות ניסו להתעלם מהבעיה או שטיאטאו אותה מתחת לשטיח אבל ההפסדים נצברו ונערמו. מצבו של עיתון 'הארץ' גם הוא לא פשוט. בעליו של קונצרן העיתונות הרביעי בגודלו בגרמניה, דומונט שאוברג, רכש ב-2006 25 אחוז ממניות העיתון. על 'הארץ' נמתחה ביקורת עזה בשל שותפות זו לאחר שפורסם כי אביו של שאוברג שיתף פעולה עם הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה ואף זכה בעיטור של הגסטאפו בשל התעמולה הנאצית שהפיץ בהוראת גבלס. מו"ל 'הארץ', עמוס שוקן, דוחה את הדברים: "זה ממש לא רלונטי. גם 'מעריב' וגם 'ידיעות' הסתערו עלינו, והם שכחו שגם 'ידיעות אחרונות' הכניס שותף בשנות השמונים שהיה טייס בחיל האוויר הגרמני. היום אלפי ישראלים עושים עסקים עם הגרמנים וגרמניה היא אחת מידידותיה הגדולות של ישראל". ביוני השנה קנה האוליגרך הרוסי לאוניד נבזלין עשרים אחוז ממניות 'הארץ'. גם עסקה זו זכתה לקיתונות של שופכין לאחר ש'הארץ' ומוספו הכלכלי 'דה-מרקר' היו מאלו שהובילו קו תקיף ביותר נגד אוליגרכים מקומיים וזרים, והתריעו מפני השפעתם של בעלי הון על כלי תקשורת שבבעלותם. בימים האחרונים נחשפו כמה מאנשי ועד העובדים של העיתון לנתונים המספריים של הפסדי העיתון ונחרדו. "המצב לא טוב", דיווחו לחבריהם, אך החשאיות מנעה מהם לדווח על המספרים. ההערכה היא שמתחילת השנה הפסיד 'הארץ' יותר מעשרה מיליון שקל. שוקן הודיע כי בקרוב יפוטרו כמה עשרות עובדים מאגפיו השונים של העיתון.

גם ב'ידיעות אחרונות', הנחשב "ליגה אחרת", המצב לא מזהיר. העיתון מתמודד עם ירידה חדה ברמת הפרסום בכל המגזינים שלו, ב-ynet וב'כלכליסט'. לא מכבר הודיע העיתון על פיטורי עובדים ושווי העיתון ירד בעשרות אחוזים, אך פעולותיו העסקיות של המו"ל נוני מוזס מזרימות חמצן של מזומנים לעיתון. מוזס מכר את אחזקותיו בחברת הכבלים 'הוט' וכך בין השאר כיסה את ההלוואות שנטל. במשך שנים חילקו האחים מוזס דיבידנדים במיליוני דולרים, והפסד של כמה מיליונים לא מבהיל אותם. הסיפור של השנים האחרונות הוא, ללא ספק, 'ישראל היום'. הפסדי העיתון שהגיעו לארבעים עד חמישים מיליון שקל בשנה נבלמו מעט עם הפסקת הפצת החינם למנויים והמעבר לגביית תשלום עבור ההפצה. זהו העיתון היחיד שהפסדיו לא גורמים נדודי שינה לבעליו, העיתון היחיד שלא מתנהל כגוף כלכלי לכל דבר. שלדון אדלסון כלל אינו סופר את ההפסדים. מי שמובילה את הקו של העיתון היא למעשה רעייתו, מרים, שמנהלת את עסקי החברה שבבעלותה העיתון באופן אגרסיבי במיוחד. בחודשים האחרונים נערך העיתון לעידן האינטרנט כמעט בחשאיות. אנשי העיתון הכינו גרסת ניסיון לאתר שמתעתד להתחרות ב-ynet הוותיק. הקימו אולפנים, הכינו אפליקציות לטלפונים חכמים ופתחו בגיוס מסיבי של אנשים. 'ישראל היום' הפך זה מכבר לשק החבטות של מתחריו. רבים מהמאמרים תולים בו את מרבית הרעות החולות שפקדו את הענף ומאשימים אותו ש"שבר את השוק". אך האמת היא שהפסדי 'מעריב' החלו כבר לפני חמש שנים, עוד לפני ש'ישראל היום' הפך לשחקן מוביל בשוק.

עיתונאי 'מעריב' שואלים את עצמם היום אם דנקנר ידע את מצבו הגרוע של העיתון כאשר קנה אותו. "לדנקנר לא היה אכפת מהעיתון ומהפסדיו", אומר כתב כלכלי בעיתון מתחרה. "מה שהוא רצה זה כוח והשפעה על העיתונאים, על הרגולטורים ועל השלטון. יכול להיות שהוא האמין שיכולותיו הניהוליות הן שם דבר, כמו שכתבו עליו בעיתונים, וחשב שהוא יכול להצליח במקום שנמרודי ואחרים נכשלו".

דורון כהן, אם היית יכול היום להיפגש עם דנקנר, מה היית אומר לו?

"זו שאלה קשה מאוד. התחלתי לעבוד בעיתון 'חדשות' בסוף שנות השמונים כשהייתי בן 22. אז יכולת לשבת מול המו"ל פנים אל פנים, לומר לו מה אתה חושב והוא האזין ולפעמים אפילו יישם את מה שאמרת. היום הדור החדש מתבטל לחלוטין לפני העורך או בעל ההון. בעל המאה הוא בעל הדעה. אני לא בטוח שאפילו עורכי 'מעריב' יכלו לשבת מול דנקנר ולומר לו מה הם חושבים. כמו מוזיקאי שהתחיל לזייף אבל בסביבתו הקרובה ממשיכים להאדיר אותו בפניו וחוששים לומר לו את האמת, ואז הוא מתפלא מדוע אלבומו נכשל. חוץ מזה נראה לי שדנקנר חטא בחטא ההיבריס של 'אני ואפסי עוד', 'אני אראה להם איך עושים עיתון כי אני המצליחן שיודע הכול'. בסביבתו פחדו לומר לו ש'מעריב' הוא עסק כושל שלא כדאי להיכנס אליו או לפחות שיבדוק היטב ובאופן מפוכח את מה שקורה בענף. אתה יודע מה, יכול להיות שאם אני הייתי יושב מול דנקנר גם אני הייתי מפחד לומר לו את הדברים". כהן סבור שחטאה של העיתונות הוא זלזולה בציבור הקוראים. זבל מוצאים בערוץ 2, הוא אומר, אבל העיתונים צריכים להעלות את הרמה, להיות איכותיים ולכבד את הקוראים. הבעיה היא שהעורכים רידדו את השיח העיתונאי למען הרייטינג וזו הייתה טעות. "יכולת לקרוא במוסף ב'מעריב' כתבה שרק בפִּסקה הפותחת היו עשרים ביטויים לועזיים. רבאק! ב'ידיעות' לא רואים דברים כאלה".

לפני כשלוש שנים כתב פרופ' גבי ויימן, מרצה בכיר בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, כי המשבר החמור שאליו נקלע אז ה'ניו-יורק טיימס' צריך להפעיל אזעקת חירום גם בישראל. ויימן טען שמרבית העיתונות המודפסת בעולם עוברת משבר עמוק ושהסיבה העיקרית לכך היא צמיחתה הגדולה של העיתונות המקוונת הגורמת להליך של חילופי דורות שלדבריו הוא בלתי נמנע. "גם בישראל האינטרנט הוא הגורם העיקרי לנטישת קוראים ומפרסמים", אומר ויימן. "כשאתה שואל את רוב בני הנוער או את הסטודנטים אם הם קוראים עיתון, הם יענו 'כן, באינטרנט - ב-ynet, ב-nrg או בוואלה!'. כל החדשות מתקבלות בפלטפורמות מקוונות. זה הגורם הראשי שהביא למשבר בענף העיתונות המודפסת, לקיצוצים ולפיטורים. העיתונות היום פגיעה מאוד מפני שהיא לא יכולה למצות את הפלטפורמה החדשה, והישנה יקרה מאוד. זו תקופת מעבר שהעיתונות מוכרחה לעבור. היא תיאלץ להתאים את עצמה ולשנות את המבנה, את התוכן ואת ההיערכות השיווקית שלה".

ומי יעזור לה להתגבר על תקופת הביניים הזו מבלי להתמוטט ולקרוס?

"במדינות רבות זיהו את הצורך לסייע ודווקא גופים ממשלתיים נחלצו לפתרון. בצרפת למשל העיתונות נקלעה למשבר דומה. גם היא סבלה מחינמונים, ממעבר לאינטרנט ומאובדן הכנסות מפרסום, והנשיא הקודם סרקוזי הנהיג שורה של צעדים שיאפשרו לה לשרוד. בין היתר יזם הקלות במיסוי, הפניית אמצעי פרסום ממשלתיים אליה וחלוקת מינויי חינם לבני נוער. איני טוען שזה המודל הטוב ביותר אך שם לפחות הייתה חשיבה. אני לא רואה דבר דומה בארץ".

אינך רואה בעיה בסיוע ממשלתי לעיתונות שתפקידה לבקר את הממשלה, להיות כלב השמירה?

"איני רואה בכך בעיה. משבר בעיתונות לא צריך להתקבל בשוויון נפש משום שהוא מאיים על כולנו ועל הדמוקרטיה הישראלית. האפשרות שיהיה כאן רק עיתון אחד, הנשלט בידי קשיש תורם זר, מפחידה אותי, לא מההיבט הפוליטי אלא מבחינת הדמוקרטיה הישראלית. זה לא רק אדלסון. לא הייתי רוצה לחיות במדינה שיש בה רק 'ידיעות' או רק 'הארץ'".

אבל כל העיתונים מוחזקים בידי בעלי הון.

"אין לי בעיה עם זה כל עוד יש פלורליזם וכלבי השמירה שומרים זה על זה. היום זה כמעט לא קורה, מפני שלמרבה הצער העיתונים והעיתונאים נחלשו ועיתונות חלשה היא עיתונות מפוחדת וחסכנית, שלא עורכת תחקירים, לא מאיימת ולא שולפת ציפורניים. היא מפחדת מתביעות נזיקין ומאובדן פרסומות. כשכלב השמירה חלש כל החתולים בסביבה יודעים שאפשר לגנוב את הגבינה ללא חשש". פרופ' ויימן סבור שחלק גדול מהבעיות שאליהן נקלעה העיתונות נגרמו במישרין בשל התנהלותה היא. "קח את ערוץ 10 לדוגמה. הוא ניסה לשכפל את ערוץ 2 ונכשל, משום שערוץ 2 יודע להיות ערוץ 2 טוב יותר ממנו".

מה רצית, שיהיה ערוץ 1? אפילו ערוץ 1 לא יודע להיות כזה.

"הייתי חבר במועצת הרשות השנייה שבחרה את הזכיין לערוץ 10. הזכיין טען שהם יהיו התשובה למאוכזבי ערוץ 2, מכיוון שגם אם הערוץ מקבל שלושים אחוזי צפייה, יש עדיין שבעים אחוזים שלא צופים בו. חשבנו שערוץ 10 אכן יכוון את עצמו למשהו אחר, ומה קיבלנו? שכפול של ערוץ 2. החדשות נראו בדיוק אותו הדבר, היומנים נעשו לפי אותו דגם, אותן תוכניות ריאליטי ושעשועונים. הוא אפילו ניסה להציג סאטירה דומה להפליא ל'ארץ נהדרת'".

כנראה שאין רעיונות חדשים, ממילא כולם מעתיקים מחו"ל.

"נכון, אבל ערוץ 10 יכול היה לבדל את עצמו ולהציע משהו מיוחד, במיוחד על-רקע אוזלת היד של רשות השידור. היה מקום להציע מודל הבראה, אבל הוא חילק משכורות ענק לכוכבים ולמנהלים שדי כשלו. גם ל'מעריב' הייתה שורה של מנהלים לא מוצלחים שלא סיפקו את הסחורה והם התחלפו במהירות".

בשבוע האחרון היינו עדים להתנצחות בלתי שגרתית בין 'הארץ' ו'מעריב'. טובי הכותבים ב'מעריב' פרסמו בעמודו הראשון דברי ביקורת תקיפים נגד המוסף הכלכלי של 'הארץ', 'דה מרקר', שלדבריהם החל ב"ריקוד על הדם" תוך שהוא מקדיש 12 עמודים מלאים לשמחה לאיד למפלתו של דנקנר. הייתה זו מתקפה מוזרה שאיש לא ידע מה מקורה. ההערכה הייתה שמדובר בנקמה ב'מעריב' על הזכרת עברו הנאצי של השותף הגרמני. הערכות אחרות דיברו על מלחמה על שוק הפרסום. "הם רוצים להרוג אותנו כדי לקבל נתח גדול יותר", האשים בן-דרור ימיני מ'מעריב' את המתחרים. "לעומתם, אם 'הארץ' יהיה בסכנת סגירה אני אהיה בין הראשונים לתמוך בו ולהפגין בעדו". המלחמה הזו, בעצם, מספרת לנו את סיפורה של העיתונות כולה. את פרופ' ויימן זה מעציב. "הרפסודה טובעת, ובמקום לנסות להציל אותה האנשים אוחזים זה בגרונו של זה וכל אחד מנסה לדחוף את ראשו של האחר אל מתחת למים כדי להציל את עצמו. בסופו של דבר כולם יטבעו. זה הטראגי שבדבר. במקום שהעיתונות תתאחד ותנהל מאבק משותף העיתונים מתחרים זה בזה ומשתקים זה את זה".

היכן מועצת העיתונות בכל הסיפור הזה?

"בגדול, היא בהחלט לא ממלאת את תפקידה. היא הייתה צריכה להקים קול צעקה, להציע מודלים של פתרונות ולדרוש את יישומם. להיות מובילה של רפורמות או לפחות להכיר בכך שיש בעיה ולהביא את העניין למודעות ציבורית". מועצת העיתונות אכן שותקת. מדי פעם נשיאתה, השופטת בדימוס דליה דורנר, מקוננת על המצב בראיונות רדיו אך תוכנית פעולה אין. גם הציבור אדיש, מאשים ויימן. או שהוא לא מודע למצב או שהוא סוגר חשבונות פוליטיים או אידיאולוגיים ושמח לאידם של כלי תקשורת מסוימים, ולא מבין שבעצם הוא שמח לאסונו שלו.

שאלתי את דורון כהן אם המצב שינה אותו ואת מקצוע העיתונאי. מתברר שהאכזבה שלו היא רבת שנים. "באתי לעיתונות ביודעי שמדובר במקצוע רציני שיש בו שליחות גדולה, גם אם יש בו כיף, שמחת חיים ובידור. פתאום התברר לי שאני צריך לעשות מדורי רכילות מפוארים, לראיין דוגמניות או לרדוף אחרי סלבריטאים סוג ג' שיתראיינו בשער. במשך השנים ראיתי שכמות האישיות שלי שאני מצליח להכניס לתוך העבודה הולכת וקטנה. לדברים שרציתי לעשות אין ביקוש ותחת זאת העדריות של הרייטינג הולכת וגדלה. אם העיתון המתחרה מצליח לראיין את הזוכה ב'כוכב נולד', אתה תהיה עורך טוב אם תצליח להתמודד עם זה ולהשיג אותו גם. רמת התסכול שלי עלתה עם השנים".

האם רמת העיתונאים, ההגינות שלהם והמקצועיות שלהם הידרדרה?

"איני יודע אם עיתונאים היום הגונים פחות מלפני שלושים שנה, אך ברור שעיתונאי היום הוא חופשי פחות ועליו ליישר קו עם בעלי העיתון כדי להביא פרנסה הביתה. זה כוח שאי-אפשר לעמוד מולו. חרב הפיטורים מאיימת, ואני קורא לה 'סטליניזם קפיטליסטי'".

האם גם בעיניך התחרות הפרועה בין העיתונים, ההתקפות שלוחות הרסן על 'ישראל היום' למשל, הן גורם מרכזי למצב?

"המודל של תקשורת הנשלטת בידי בעלי ההון נכשל. ברור שהעיתונות חצתה קווים אדומים. כניסתו של 'ישראל היום' תיבחן בעוד כמה שנים והמפתח לכול יהיה השאלה אם העיתון הזה ימשיך להתקיים".

אולי העיתון הזה נותן לציבור את מה שהעיתונים האחרים, המתוזמרים בדרך כלל באמירות נגד השלטון הנוכחי, לא נותנים?

"אני באמת לא מסכים עם הקו אנטי-נתניהו ששולט אצל כמה מהכותבים הבכירים, שלא משנה מה נתניהו יעשה הם יתקפו אותו. אם נדמיין לעצמנו שנתניהו היה מנהיג השמאל וברק היה מנהיג הליכוד, היינו קוראים שנתניהו הוא אינטלקטואל, בוגר הארוורד עם ניחוח של אמריקה, וברק הוא פאשיסט וגנרל, איש חונטה. בא לי להקיא מהדברים האלה. אולי אני נאיבי אבל אני סולד מחוסר ענייניות. לכן אולי לא שרדתי כל כך במקצוע. אבל 'ישראל היום' עושה בדיוק אותו הדבר מהעבר השני. אני לא רוצה את זה ולא את זה". גם במוחו של פרופ' ויימן עולה חשד שלממשלה הנוכחית יש יד ורגל במצב שנוצר. בעצם, הוא אומר, לכל ממשלה נוח לאחוז באמצעי התקשורת. כשדיברתי על נתינת יד ממשלתית, הוא מדגיש, לא התכוונתי שזה יקרה במחיר שבו היד תאמר לכלב השמירה על מי אסור לו לנבוח. אני מספר לו, שמא לא ידע, על העורך הראשי של 'מעריב', ניר חפץ, שהגיע לכס העורך היישר מתפקיד יועץ התקשורת של ראש הממשלה נתניהו. לדברי בכירים בעיתון, הדבר הטביע את חותמו בהחלטות לא מעטות שקיבל העורך, כולל בנושאים פרסונליים. "לא בטוח שזה עשה טוב ל'מעריב'", אומר ויימן. "אני מדבר על תהליכי הבראה והחלמה שיביאו להכרה בכך שאנשים 'שתולים' מטעם השלטון לא יספקו את הסחורה". יותר תקווה ממציאות, אני מעיר. "אסור לחלום?" הוא עונה. "אולי מתוך המצוקה יצמחו פתרונות טובים והעיתונים ישילו מעצמם את כל מה שגורם לרעות החולות האלה. הנה, ה'ניו-יורק טיימס', ספינת הדגל של העיתונות, מצא לעצמו מיצוב מחודש. הוא קיצץ ופיטר והפך 'רזה' ומקצועי. הוא גם עבר לפלטפורמות מקוונות ועדיין אנשים מוכנים לשלם כסף כדי לקרוא עיתון שרמתו גבוהה".

אתה מאמין שאנשים ישלמו על מה שהם מקבלים היום חינם, כמו ב-ynet, ב-nrg ובאתרי חדשות אחרים?

"כן, יש אנשים שיכירו במחיר הזה. תהליך התבססות הפלטפורמה המקוונת אורך זמן וכרוך בנושאים כלכליים כמו פרסומות, תכנים ומכירתם, ובתקופת המעבר צריכים לחשוב איך לשמר את מה שיש. חשוב להבין שכל עיתון סגור הוא פצע בדמוקרטיה הישראלית, ולא חשוב אם זה עיתון ימני, שמאלי, באמצע, למעלה או למטה. איך אומר השיר: 'זה לא כל כך נעים לראות גן סגור'. מבחינת הדמוקרטיה הישראלית, זה בהחלט לא נעים לראות עיתון סגור".