תמצית העלילה
כדי שלדבריי על הספר תהיה איזושהי אחיזה, אשתדל לספר בתמצית את עלילתו: מחברת הספר, אורה אחימאיר, מביאה את הסיפור הטראגי של אימה חיה לבית קירשנבאום, ילידת צפת, אשר חוותה את מאורעות תרפ"ט בעירה בהיותה בת תשע. היא בת למשפחה חרדית - אביה, מוישה-יידע, הגיע ארצה בהיותו נער ב-1899, והתיישב עם משפחתו במושבה מחניים.
בשל חובותיה של המושבה, הם סולקו מהמקום, והתיישבו בצפת. פגעי מלחמת העולם הראשונה גרמו להם לנדוד באירופה, משם הם חוזרים לצפת חסרי כול. מוישה-יידע, הנשוי לבּובֶּה, הוא גברא רבא, עובד בכל עבודה מזדמנת, לומד את תורת היין והופך להיות היינן של צפת. הוא יודע לרכוב על סוס ולשאת נשק. הוא ובובה מולידים אחד-עשר ילדים (נולדו יותר, אבל לא כולם שרדו). חיה ואחותה ציפורה לומדות בבית ספר "אליאנס", שם השפה העיקרית היא צרפתית, ורוב הלימודים הם לימודי חול. הדבר הוא לצנינים בעיקר בעיני בובה, המבקשת להשיא את הבנות לתלמידי חכמים.
הבנות עושות "דווקא" להוריהם: ציפורה מתאהבת בנפח שהגיע לצפת מראש-פינה, וחיה מתאהבת אנושות בדוד גלעדי, שוטר עברי במשטרה המנדטורית, הנחשב בשל ציוניותו ופניו המגולחים - לגוי גמור, הגם שבנעוריו למד בישיבה בעיר ההונגרית אוּיהֶל. חיה מעזה - שומו שמיים! - לטייל שלובת זרוע עם דוד לעיני כל צפת, ואף להתגנב למיטתו בביקורם אצל האחות הנשואה שבראש פינה. ההורים נאלצים להסכים לנישואין, ואין גבול לאושרו של הזוג. ארבעה ימים הם מממשים את אהבתם, ואינם יוצאים מחדרם.
ביום הרביעי, כשהשוטר דוד גלעדי (לשעבר - קראוס), נאלץ לחזור למשמרתו במשטרה, מפַגֵעַ ערבי יורה בו ופוצע אותו אנושות. הוא מצליח לשרוד תשעה ימים, ונפטר מהזיהום שפשה בו בגלל הפציעות. האבל על החתן ההרוג הוא נורא! חיה מבקשת את נפשה למות, ובמר ליבה היא מטיחה דברים קשים על אלוהים ונושאי דברו - הרבנים שמבקשים לנחמה. העדה החרדית בצפת בטוחה שהעונש הזה הגיע לחיה משום שלא שמעה להוריה ולא נישאה בשידוך כמו כל בנות ישראל הכשרות. בעת גסיסתו של דוד ביקשה המשפחה, וגם רבני צפת, לקיים טקס גירושין, שאם דויד ימות, חיה לא תצטרך לעבור טקס חליצה, שכן לדוד היה אח קטן בהונגריה בשם ארנו, הוא היבם הפוטנציאלי של חיה. היא דוחה בשאט נפש את הרעיון - כי היא לא מתכוונת להינשא שוב.
לא כך חשב אביה, מוישה-יידע בעל התושייה, הוא לוקח עמו את חיה למסע ארוך ומלא סכנות באירופה של ערב מלחמת העולם השנייה, מגיע עימה לאחר תלאות רבות לאויהל, עירו של דוד גלעדי-קראוס, מתארח בבית הוריו, אליהו ושרה, ואלה מסכימים לעריכת הטקס המשפיל בבנם בן השלוש-עשרה, ואינם סוחטים את משפחת האלמנה, כפי שנהגו רבים אחרים. החזרה לצפת הייתה עוד יותר מסוכנת, כיוון שמלחמת העולם כבר פרצה, כל אירופה מלאה בפליטים, ואין מקום באוניות השטות לארץ ישראל, כי הן מלאות במעפילים.
חיה אינה מסוגלת לשאת את העוינות של אנשי צפת כלפי הבת שכביכול יצאה לתרבות רעה ולכן נענשה, והיא מוצאת מקלט אצל אחותה מלכה הגרה בירושלים. שם מתאהב בה עזריאל-שאול, צעיר גליצאי, שברח מעירו סאנוק לישיבה בפרנקפורט, ומשם, עם עליית היטלר לשלטון, עלה לארץ ישראל. כל משפחתו, להוציא האחות אסתר, בתה מינה והאח יעקב - ניספו בשואה. אביו שמואל ביקש מהאוקראינים שעמדו לירות בו, שירשו לו להתפלל לאחר שיכרה לעצמו את הקבר. הכפריים ששמעו את דבר מותו ההרואי, החשיבו אותו לקדוש, ובזכותו לא הלשינו על ילדיו שהתחבאו ביערות. עזריאל אוהב את חיה אהבה עזה, אבל ליבה של חיה נתון עדיין לאהובה המת. הוריה מסכימים לזיווג (אלמנה עם "עבר" כמו שלה לא יכולה להיות בררנית), אבל עליהם לקיים "תיקון" כדי שהמת לא יבקש את חלקו לאחר הנישואין.
לזוג נולדים שלושה ילדים: אורה (מחברת הספר), דסי (על שמה של סבתא הודס, אימו של מוישה-יידע) ושמואל (על שמו של סבא שמואל, אביו של עזריאל, שקידש את השם במותו). הם חיים בצמצום רב ברחוב שמואל הנביא בירושלים, ולפחות עזריאל חש מאושר מאוד בדירתם הקטנה, בה הם מארחים גם את אחיו שניצלו מההשמדה. אורה חשה עצמה כברווזון המכוער של המשפחה: דסי יפה כמו אימָהּ, ושמואל הוא תינוק משובב נפש, ומילא את מאוויי הוריו לזכות בממשיך שם המשפחה ובקדיש. אורה עצמה מסוגרת, רשלנית וחושבת שהיא גם מכוערת. אביה מעודד אותה, ולא כן אימה, שתמיד באה אליה בטענות שאין לה חברות, שהיא קוראת בלי סוף ושהיא רשלנית חסרת תקנה.
כאמור, לידתו של שמואל מביאה אושר גדול למשפחה, אך הוא מבשר גם את סופה של חיה. מחלה מסתורית פוגעת בה, ולמרות המסירות הגדולה של בעלה ושל בית החולים "שערי צדק" - חיה נפטרת בייסורים קשים, כשהתינוק שגרם לה כל כך הרבה אושר היה רק בן שלוש (אורה בת עשר). על ערש דווי אומרת חיה לבתה מילים רכות שמעולם לא אמרה לה קודם - היא מנבאה לה שתהיה אישה יפה וחזקה, ומבקשת ממנה לחייך, כי העולם אוהב אנשים שמחים. היא מעניקה לה מחרוזת אלמוגים שקיבלה מסבתא הודס, שעסקה בגולה בסחר באבני חן ואלמוגים (עמ' 212-211).
יופי חיצוני ואצילות
הדמויות העיקריות בספר מתוארות כבעלות יופי חיצוני רב, ביניהם - סבא מוישה-יידע, דוד גלעדי, עזריאל, דסי, ועולה על כולם - האֵם חיה, שגם ניחנה בחוש אסתטי בלבוש ובהליכות הבית. אבל לא רק יופי חיצוני יש לגיבורים - מוישה-יידע הוא אדם אציל, מבין לנפש בתו המאוהבת בציוני חילוני, הוא איש רב מעללים ובעל תושייה חובקת עולם. דוד גלעדי, למרות חילוניותו, עושה כל מאמץ למצוא חן בעיני המשפחה החרדית. הוא אומנם משרת במשטרה הבריטית, אך הוא נמצא שם בעיקר משום השליחות שקיבל מן ההגנה.
יחס מיוחד מגלה המחברת לאביה, עזריאל, היפה חיצונית וגם פנימית: האב נמנע מלהטיף מוסר לאורה, "כדי שנבואות לא תתגשמנה." חיה זוכרת את אכזריות הערבים ממאורעות תרפ"ט, ומתעבת אותם. עזריאל טוען שצריך לנסות להבין אותם, ולא לדבר בהם סרה (עמ' 73). לאחר מלחמת השחרור הוא מסרב לתפוס בית נטוש של ערבים בטלביה. מוטב לחיות בעוני, מאשר ברווחה על חורבנם של אחרים (עמ' 103-102). הוא עושה כל מאמץ לא להלבין פניה של ילדה שלבשה את שמלתה היפה של אורה (שעפה עם הרוח מעל חבלי הכבסים - עמ' 78-77); סולח לילד שזורק צעצוע על אישתו ופוצע אותה (עמ' 80-79). כשאישתו חולה, הוא מוותר על תפקידו הבכיר בדואר לטובת סגנו - וכל זה בלי טיפת קנאה ומרירות (עמ' 210-209). עזריאל הוא ציוני נלהב, לדעתו אין ארץ טובה כמו ארץ ישראל, ואין מדינה מתוקנת כמו מדינת ישראל (עמ' 90). ילדיו רואים בו בחייו, ולאחר מותו, איש גיבור ואב נהדר (עמ' 241, 243).
ההערצה שאורה חשה כלפי אביה אינה מעוורת את כושר השיפוט שלה, והיא מונה אחת לאחת את המעשים הלא נאים שאביה עשה מתוך חוסר שיקול דעת (בין השאר, התפתה לחיי אישות עם גיסתו הנשואה נחמה, שהגיעה לביתו בתואנה של סיוע לאלמן, וכן הנישואין הכושלים שלו עם אישה שנייה ושלישית). למרות המעידות המתועדות בספר, המחברת מצליחה לגרום לקורא לחוש כלפיו אמפתיה.
נשים מעוררות השראה
יש בספר מספר נשים המעוררות השראה: הוֹדֶס, סבתה של חיה (אימה של המחברת) מתוארת כאישה מופלאה - היא מפרנסת את בעלה, שהוא תלמיד חכם, ממסחר באבני חן ואלמוגים. לרגל מסחרה היא נוסעת לאוסטריה ולאיטליה בדרכים המסוכנות של אותם ימים. היא דורשת ומקבלת אישור בכתב מרב המקום שבהגיע יומה להחזיר נשמתה לבורא, היא תשב ליד בעלה בגן עדן, ולא בהדום לרגליו, כי בזכותה הוא למד תורה. נכדה ממלא את מצוותה, ולמרות חומרתה של חברה קדישא, הוא מגניב לתכריכיה את הבקבוקון שבו נמצא אותו מכתב של הרב.
ציפורה וחיה מפגינות את אהבתן ומגשימות אותה, כשהן ממרות את פיהם של הוריהן החרדים. ונחמה, אחות אחרת של השתיים יוזמת יחסים אסורים עם גברים. לא מדובר בתקופה המתירנית שאנו חווים היום, אלא בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת.
כידוע, אחד הסימנים לאמנות אמת היא עצימות הרגש שהיא מחוללת אצל צרכן אמנות זו. לענייננו - באיזו מידה הכתוב גורם להתרגשות אצל הקורא. יש בספר קטעים קורעי לב ממש, כמו למשל הזעקה הגדולה של חיה לאלוהים שיציל את אהוב ליבה, ולא ישאיר אותה אלמנה ארבעה ימים לאחר החופה (עמ' 153 ואילך).
העולם החרדי בהבנה ובחיבה
מעניין ביותר יחסו של הספר אל הדת ואל העולם החרדי: כל הגיבורים החרדים (להוציא את בובה, האדוקה הקיצונית) מצוירים בצורה חיובית ביותר. הזכרתי את מוישה-יידע בעל התושייה והנכונות ללכת לקראת בנותיו המתפקרות; הזכרתי את שמואל שמפגין גבורה עילאית אל מול רוצחיו; הזכרתי את הודס המפרנסת את בעלה ודורשת משום כך את חלקה בעולם הבא. גיבורים אלה כפויים לנהוג על-פי ההלכה ועל-פי מסורת של דורות, לכן מציגים את הסדין לאחר ליל הכלולות (עמ' 151), דורשים לקיים טקס גירושין עם שכיב מרע - עניין חסר רגישות מינימאלית, והולכים עד קצה העולם כדי לקיים טקס חליצה שישחרר אלמנה מעגינותה. הטקס עצמו משפיל בצורה מבהילה (בדיקת שערות ערווה, יריקות - עמ' 159, 184-183, 187-186, 189-188). למרות רגעים קשים אלה הקשורים בהוויה החרדית - העולם הזה מתואר בהבנה ובחיבה.
אבל יש בספר לא מעט חוצפה כלפי שמיים: חיה האלמנה האומללה מטיחה את זעמה הנורא על האל ועל נושאי דברו (עמ' 161-159, 163), דוד הגוסס חולם חלום על עורבים המדומים לרבני צפת (עמ' 158); עזריאל, אביה של אורה מחליט לתת גט כריתות לאלוהים ולבית הכנסת לאחר שמרבית משפחתו הושמדה בשואה, ושמואל הבן של חיה ועזריאל, אינו מוכן להגיד קדיש על קבר אימו (עמ' 258). אבל עזריאל חוזר להיות יהודי מאמין כאשר אשתו מתייסרת במחלתה חשוכת המרפא, ומקווה שתפילותיו יבריאו אותה. מכבדים אותו בבית הכנסת בעלייה לתורה, ומיד אחר כך הוא חווה אירוע מוחי ונפטר זמן קצר אחר כך. סמכות רבנית מסבירה לילדיו שכך בדיוק נפטרים רק צדיקים (עמ' 201-200, 243). אין בספר הכרעה באשר לשאלות התיאולוגיות, ואי הכרעת זאת רק מיטיבה עם הספר.
התחקות אחר ההיסטוריה המשפחתית
המניע לכתיבת הספר הזה היה בפגישה שבין המחברת ובין "הגברת הכהה" בבית השגריר הישראלי בוושינגטון, ממנה נודע לה שלאימה היה בעל קודם שנרצח ימים ספורים לאחר החופה. המחברת איננה מצליחה להתחקות אחרי גברת זאת, ואפילו את שמה היא לא מצליחה לגלות, אבל בעקבות הפגישה הזאת היא קוראת עיתונות של אותה התקופה ("דבר", "פלשתין פוסט"), נוברת בארכיונים, בגנזך המדינה, במוזיאון של יהדות הונגריה בצפת; מראיינת זקנים בצפת, רופאים קשישים דוברי גרמנית שיפענחו את התיק של אימה שהייתה על ערש דווי. היא נוסעת לסאנוק שבגליציה, עיר הולדתו של אביה, לאויהל שבהונגריה, עיר הולדתו של דוד גלעדי. החיפוש שלה מוביל אותה גם לספרו של עגנון "תמול שלשום", שם אחד הגיבורים הוא מוישה-יידע (מבלי שהוזכר שמו - עמ' 131-130). מחפשת אחר מצבתו של דוד גלעדי בבית הקברות הישן של צפת.
ההשקעה האדירה של המחברת כדי להתחקות אחר הקורות המסתוריים של משפחתה (אביה לא היה מוכן לדבר עימה על האסון שפקד את רעייתו לפני שנישאה לו) גרמה לגודש פרטים, שלפי דעתי, לרוב אינו נחוץ. יש תחושה שלמחברת היה חבל על כל פרט שהצליחה להשיג בדי עמל במחקר חובק עולם שערכה. הקורא ימצא בספר פירוט רב של הלבוש (עמ' 45), של המשפחות הגרות ליד ביתם ברחוב שמואל הנביא בירושלים (עמ' 59-58), של פנים דירתם (עמ' 62), המאכלים שהכינה האם, שהכינה שרה, אימו השכולה של דוד, תיאור הכנת הפובידל באויהל (עמ' 64, 175, 182-181), של יום הכביסה (עמ' 65), ההכנות לחתונה של חיה, הכיבוד, המתנות (151-145), של מצב המיבנה בו הוקם בית החולים המנדטורי בצפת (עמ' 157), של חנות האופנה "קלמן קליין" בעיר אוהיל (עמ' 179-178), של השוק בעיר הזאת, וכן לבוש הגויים בה (עמ' 180-179), של הכרמים בטוקאי שבהונגריה, בציר הענבים המיוחד שם, האיחסון במערות (עמ' 185). המחברת שמה בפיו של מוישה-יידע סיפורו של הפיוט "לכה דודי" מאת ר' שלמה אלקבץ (עמ' 172-171).
אני ממש אינני בטוח שכל הפרטנות הזאת הייתה הכרחית. יחד עם זאת, צריך להודות שמדובר בספר מרטיט, ואפילו הקטעים הפרטניים הנ"ל מובאים בפני הקורא בכישרון לא מבוטל. מלבד הערך האמנותי שהספר בורַך בו ללא ספק, יש בו גם ערך היסטורי עבור כל מי שקורות היישוב נוגעים לליבו.
