נניח שיום בהיר אחד אלוקים היה פונה אליכם, ממש כמו שקרה לאברהם, ומצווה "לך לך מארצך". עזוב הכל, וצא לדרך חדשה! מה הייתם עושים? משאירים את הכל מאחור, ויוצאים למסע מיד? או אומרים לעצמכם: "ה' בטח לא התכוון שאצא לדרך מיידית. ואני צריך לעשות הרבה דברים לפני זה: להיפרד מהמשפחה, להשכיר את הבית, למכור את המקרר החדש ביד שנייה, להעביר את הכסף לחשבון בנק חדש, ו...".
כיצד נהג אברהם אבינו עם קבלת הציווי? לכאורה, הוא עזב מיד, ולקח איתו את כל רכושו איתו, כדברי הפסוק: "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו, ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן, וייצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען".
חשוב לציין שמעבר ל"רכוש הפיסי", הפסוק מציין שאברהם לקח עימו גם "את הנפש אשר עשו בחרן". לפי הפשט, אלו עבדים ושפחות שקנו במשך הזמן. אבל חז"ל ראו בכך רמז להשפעה של אברהם ושרה על הנפש של הנלווים אליהם: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים. ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום" (רש"י).
ובכל זאת, מדוע חשוב כל-כך לתורה לציין שאברהם לקח איתו את כל רכושו? ר' יוסף בכור-שור (צרפת, המאה ה-12) רואה בכך מסר של ביטחון באלוקים ובשליחות שהטיל עליו: אברם לא עושה חצי צעד, לא הולך בזהירות, אלא "הולך על כל הקופה". לכן התורה מציינת, כי לקח את כל רכושו ולא אמר "אלך עתה ומקצת אשר לי, ואם יעשה לי כאשר אמר, טוב הדבר - אשלח בשבילו המותר; ולאו - אחזור. אלא הכל הוליך עימו, כי היה בטוח בהקב"ה שהוא אומר ועושה".
הליכה בשני שלבים
אבל, לקיחת כל הרכוש עימו ודאי עיכבה את מסעו של אברהם! האם לא היה ראוי יותר שיעזוב את הכל וייצא מיד עם קבלת הצו האלוקי? הנצי"ב (פולין, המאה ה-19) מזהה בתוך הפסוקים שני שלבים בהליכתו של אברהם, המתארים גישה פרגמטית יותר של אברהם ביחס לרכושו. נשים לב שלאחר קבלת הצו האלוקי מסופר על הליכתו של אברהם, עוד לפני הפסוק המספר כי עזב עם כל הרכוש: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' וילך איתו לוט, ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן".
נראה אפוא שאברם מחליט "לעזוב את הכל" ולצאת לדרך מיד (ולפי זה, הביטוי "כאשר דיבר אליו ה'" משמעו מיד לאחר דברי ה'). הוא לא ראה לנכון להתעכב בגלל הרכוש, וחשש שאם יתחיל להתעסק איתו, תעבור שעת הכושר למסע, ויש סכנה שזה כבר לא ייצא לפועל. אומנם בן אחיו לוט הצטרף לאברם (כנראה מיוזמתו של לוט), אך את שרה אשתו ואת כל רכושם הוא השאיר בחרן. לפי דברי הנצי"ב, שרה היא שטיפלה בינתיים במכירת הנחלות ובמימוש הנכסים, "כדי שלא יהיו לו עיכובים ממכירת הנחלאות וכדומה ויצא תכף ומיד, ולוט הלך עימו. והניח אשתו ושאר בני ביתו בעיר עד שמכרו הכל".
לאחר שכל זה נעשה, ובאופן מסודר, הצטרפה שרה עם כל הרכוש ו"הנפש אשר עשו בחרן" אל אברם. יוצא אם כן, שאברם אומנם אינו רוצה לעכב את היציאה לשליחותו עד אשר יגמור להתעסק עם נכסיו, אך גם אינו עוזב את הכל מאחור ואינו יוצא לדרך מתוך זלזול בנכסים ובתחושה ש"יהיה בסדר" (וזאת אף על-פי שלקיחת כל הרכוש עלולה לעכב את המסע). ומוסיף הנצי"ב: "אחר שהחזיק בדרך וידע שלא יהיה לו מניעה מגוף ההליכה, שוב ראה לחוש לאבידת הממון וכל היקום, אף על גב שהוא נגד הזריזות לגמר המצווה, מכל מקום גם שמירת נכסים הוא עניין ראוי לחוש. וזה כלל גדול מה שיש ללמוד בדרך המצוות".
מהתנהלותו של אברהם רואים קודם כל את יחסי האמון ששררו בינו לבין אשתו שרה, העזר שכנגדו. אך מעבר לכך, ניתן לתמצת כך את הכלל שעליו מדבר הנצי"ב: דע מה הם סדרי-העדיפויות שלך. ראוי להציב את הדברים החשובים באמת - המחויבות לצו האלוקי, לעצמכם, למשפחה ולילדים - בראש סדר-העדיפויות. עם זאת, אין לזלזל בשמירה על הרכוש. הרכוש הוא אמצעי חשוב למחיה ולמימוש התוכניות האישיות. כמובן, מילת המפתח היא איזון.
איזון בעולם המודרני
רבות נכתב בנושא האיזון בין החיים האישיים וחיי המשפחה, לבין השאיפה להתקדם מבחינה מקצועית ולממש את הפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחד. אחד הספרים המוצלחים בנושא זה לאחרונה נכתב על-ידי קלייטון קריסטנסן ושמו "כיצד תמדוד את חייך?" (טרם תורגם לעברית). קריסטנסן, איש אוניברסיטת הרווארד כיום, הוא אחד מיועצי הניהול הבכירים, ובעבר היה גם איש עסקים מצליח, שלצד נושא מחקרו העיקרי בתחום ניהול חדשנות, עוסק רבות גם באתיקה בעסקים ובאיזון בחיים האישיים.
בדומה להתנהלותם של אברהם ושרה, קריסטנסן מסביר כיצד הצלחה עסקית היא חשובה ביותר - כאמצעי ולא כמטרת-על בפני עצמה. ויותר מזה, איך כל אחד יכול לראות בעבודתו דרך להשפיע לטובה על העולם בו הוא חי ועל האנשים שמסביבו, בבחינת "הנפש אשר עשו בחרן":
"יותר ויותר בוגרי תואר במינהל עסקים באים ללימודים בחושבם שקריירה בעסקים משמעה מכירה, קנייה והשקעה בחברות. זה מצער. ביצוע עסקות אינו מעניק את הסיפוק העמוק שמאפשרת השפעה על חיי אנשים. ניהול הוא המקצוע האצילי ביותר, אם מבצעים אותו נכון. אין עיסוק אחר שמאפשר דרכים רבות כל כך לסייע לאחרים ללמוד ולצמוח, לטול אחריות, לקבל הכרה על הישגיו ולתרום להצלחת הצוות".
