הרומן הטראגי של רז אטיאס ושל חברתו לחיים, שהסתיים באסון מותו של רז, העלה מן האוב אירוע כואב לא פחות, החרות עדיין עמוק בזיכרוני. היו אלה ימי סיום בחינות הבגרות של מחזור שנת 1957 בבית הספר התיכון שלנו, שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. בדחילו ורחימו נפרדנו אז איש מרעהו, בציפייה דרוכה לגיוס לצבא, כדי להפוך סוף סוף מ"חנונים דוגרים" לגברים משופשפים לבושים במדים.
אלא שהחלום המתוק הזה איים להיקטע באיבו עוד ביום הראשון לגיוס. מפה לאוזן התגלגלה בינינו בשורת האיוב על מותו הטראגי, בעצם אותו יום, של אחד מחברינו לכיתה, עול-ימים בן 18 כמונו, ששלח יד בנפשו מכדור של רובה, ושאותו כיוון היישר לליבו.
הוא היה בן יחיד לניצולת-שואה מפולין ששרדה, ושעימה עלה ארצה כשהוא עול-ימים בהבדל מאיתנו, צברים תוססים, הוא היה "חנון" אמיתי, מסתורי, מכונס בעצמו ואפוף ביגון, שאותו נשא, ככל הנראה, מן הבית. הלווייתו נערכה בחשאי, ואיש זולת האם השכולה לא שותף בה, על-פי רצונה.
סוד כמוס
חודשים ארוכים לאחר מותו המשכנו, עדיין לשווא, לתהות על פשר מותו של בן כיתתנו, באשר סודו הכמוס ירד עימו היישר אלי קבר. שום רמז על מה שאירע באמת לא פילח את חלל האוויר וגם האם מילאה את פיה רק מים. המסתורין שאפף את חייו הקצרים נותר בעינו גם אחריהם.
המרצע יצא מן השק רק ביום השנה למותו. זולת האם השכולה וקומץ חבריו לשעבר לכיתה, פקדה את הקבר גם עלמה אלמונית, שאיש מאיתנו לא ידע את שמה. ואז, אל מול המצבה שהוקמה לזכרו, פתחה לפתע העלמה את סגור-ליבה: "הוא נטל את נפשו מחמת הבושה והחרפה על שאני נכנסתי ממנו להריון" - התוודתה הצעירה, ילידת הארץ, באוזני כולנו ההמומים מהגילוי - והוסיפה מייד: "אבל אני אגדל את בנו לזכרו והוא גם ישא את שמו של אביו".
למותר לציין את ההלם שאחז בכולנו למשמע הדברים שנצרה בליבה אותה צעירה במשך כל שנת האבל, מבלי שאיש מאיתנו ידע את פשר הסוד.
האמת ניתנת להיאמר שבאותם ימים רחוקים של שנת 1957 הייתה זו בהחלט העזה גדולה להתוודות בפומבי על מעשה דיסקרטי שכזה, מחוץ לנישואין. בציבור של אז הוא נחשב בהחלט לחרפה גלויה, שלא ניתן להשלים עימה. אמצעי התקשורת לא נהגו לדווח על מקרי התאבדות - בוודאי לא של איש-צבא. אחרי ככלות הכל היינו אז כולנו "חנונים" תמימים, והמתירנות המינית עדין לא יצאה לאוויר העולם. הבושה והחרפה שהמיט על עצמו בן-כיתתנו היא זו שקיפדה את פתיל חייו הקצרים...
