שתי דילמות מדיניות הציבה המציאות בפני השמאל הצבוע. הדילמה הראשונה ב-98' - תמיכה במהלכי שלום בהובלת ראש הממשלה נתניהו, או הפלתו. הדילמה השנייה: תמיכה בעקירת 8,000 יהודים מביתם על-ידי ראש הממשלה שרון, או הפלתו.
את ההחלטה עם שרון כולם זוכרים: בלי תמיכת חברי הכנסת של השמאל, שרון לא היה מצליח לעקור את ישובי גוש-קטיף וצפון השומרון. את ההכרעה של השמאל ב-98', לא כולם זוכרים. למי ששכח - "שוחרי השלום" העדיפו להפיל את נתניהו, ובלבד שהשלום לא יירשם בהיסטוריה על שמו.
תזכורת בידיעות אחרונות
אני פותח
ידיעות אחרונות (23.10.12), ומקבל תזכורת. תחת הכותרת, "היום לפני 14 שנה", אנחנו רואים תמונה בה נראים מחייכים ראש הממשלה נתניהו, המלך חוסיין,
יאסר ערפאת ושרת החוץ האמריקנית מדליין אולברייט.
מתחת לתמונה כמה מילים מהמקלדת של
איתן הבר שמזכיר לנו, שבדיוק היום לפני 14 שנה נחתם "הסכם וואי" בין ראש הממשלה נתניהו, והראיס ערפאת. עדים להסכם: נשיא ארה"ב
ביל קלינטון, והמלך חוסיין. "ההסכם עורר מורת רוח בחוגי הימין בישראל", כתב הבר, "והוליך לבסוף להפלת נתניהו". חצי אמת.
הבר זכר שההסכם "עורר מורת רוח בחוגי הימין", מה שגרם לחברי הכנסת שלהם לעזוב את הקואליציה. הבר שכח שנתניהו (כמו שרון כמה שנים אחר-כך) ציפה לקבל את תמיכת חברי הכנסת של מפלגות "השלום" (רשת ביטחון), עד למימוש הסכם וואי. אלא שהם בחרו להפיל אותו. מבחינתם, הסכם שלום שרשום בהיסטוריה על-שם נתניהו = אסון פוליטי.
בנוסף, כך חשבו בשמאל - אם נתניהו יכול, על אחת כמה וכמה
אהוד ברק יכול. מה שקרה בפועל כולם יודעים: ברק ניסה ביולי 2000, וכשל (באשמת ערפאת!). הלכתי לארכיון...
בסרטון שתראו,
מאיר שטרית מביע מחאה חריפה נגד שוחרי השלום מהשמאל, שהעדיפו להפיל את נתניהו תוך סיכון הסיכוי. חומר למחשבה...
