לכל פיגוע מתלווה אצלנו המִפגע שלו - שידורים ב"גל פתוח", שהנם אסון אקוסטי.
לרוב, אין לקריינים, לשדרים ולמרואייניהם מה להגיד ואין מה לדווח, אך המיקרופון פתוח, והלשון מקרקשת ומקשקשת עד לאבדן הכרה. לכן, חוזרים על שטויות, על דיווחים ועל אמירות שחוקות, שביניהן משבצים פרסומות (כידוע, למרות שהתותחים יורים, החשבונות דופקים ...).
כדי למלא את הזמן, משדרים שוב-ושוב את אותן התמונות עד מיאוס.
"גל פתוח" אינו רק שעמומון גדול, כמו מסטיק דאשתקד, אלא גם תקלה. חוקרים מצאו, כי הנזק הפסיכולוגי, שגורם שידור חוזר של פגיעה/פיגוע, דומה ברמתו לנזק של שידורו המקורי. כלומר, חזרה על השידור מעצימה את הנזק, ומשרתת את האויב.
מצד שני יִקבלו הנמצאים תחת אש מדוע מתעלמים השדרים מסבלם. הפתרון הוא, כנראה, בחלוקת מסך בעת משבר. כלומר, המשך בשגרת השידור ופריצות של חדשות לתוך השידור הקיים. את הפריצות ניתן לעשות גם באמצעות כותרות. כמובן, בעת משבר, צריך לבחור יותר טוב את התכנים, ולא להעמיס על הצופים שידורים משמימים.
אומרים, ש"גל שקט" הוא המצאה ישראלית. למען החוסן, אין חייבים לסתום את הפה לקריינים ולשדרים, אלא לעשות את הנדרש - לשדר מוזיקה רגועה, שתהווה מקלט לבורחים ממציאותנו הקשה - עד שיהיה חס וחלילה צורך לפרוץ לשידור.
ועוד הערה - שאתחילה בסיפור אישי: לפני יומיים התעמקתי בכתיבת ובקריאה, עד שנשכח ממני, שהרדיו פתוח ליד מחשבי. פתאום קפצתי עקב סירנה, ורק אחרי כמה שניות התעשתי, והבנתי, שהיא בוקעת מהרדיו ולא מחלוני. העורכים בתחנות הרדיו ובתחנות הטלוויזיה צריכים לחוס על הקהל, ולהמעיט בשידור סירנות מרחבי הארץ המופגזת והמרוקטת - גם לטובת מי שעצביהם כבר מרוטים.
