שמעתם על עמים שחיים על הרס ומתקיימים על חורבן? כן, היה עם אחד שהתגורר על המאדים והותיר אחריו חורבן עצום ותעלות שניקזו את ההרס הזה אל התודעה שלנו. אבל כאשר הומצא הטלסקופ התברר שזה סך-הכל מיתוס. ועדין נותרה למאדים משמעות של שפיכות דם.
השבוע (יום ב' 19.11.12) הביאה המשפטנית
אילנה דיין תמונות של איש קטן מידות מעולם אחר - רצועת עזה, רצועה ללא רסן. האיש, ראנטיזי בעל הלשון המצוחצחת, הוא גם אחיינו של ארכי-הגמון טרור עזתי שנשלח זה מכבר אל בתולות השמים. הבתולות החרישיות מזכירות לי את הסירנות הקולניות של אודיסאוס וגם את הסירנות של צבע אדום.
ועוד דימוי, כבונוס: פנלופה, אשת הגיבור, בימים טווה או סורגת בשקידה ובשקיקה את מלבושו של חתנה המיועד. אבל בלילות נושבת רוח רעה מעזה ופורמת כל מירקם...
לא פעם בא לי להאשים את שמשון הגיבור על שהסיר את שערי עזה ובפתח שהותיר אחריו נושבת רוח חלל רעה. שום כוח שמפעילים היום היהודים למען הסגר לא משכנע את דרי הרצועה הסירניים להרפות.
סכסוך על נדל"ן הומרוס של היום, בדמותו של המשורר
עמוס עוז הנודד על פני יבשת אירופה המקוללת, מועמד נצחי לפרס נובל, ממש עיוור למציאות הזאת. עבורו מדובר בסכסוך זעיר של נדל"ן. כך הוא מסביר לגרמנים שגם להם היה כידוע סכסוך נדל"ני מרחבי...
האחיין ראנטיזי לוקח אותנו לפיקניק בשדה. שדה קטל, כמובן. בתוך ההריסות של גוש קטיף הוא יושב לסעוד. "פה יש לי תיאבון לאכול, רק פה. הנה, במקום הזה ממש בא לי התיאבון...", הוא חוזר ואומר בהדגשה.
התבוננתי בהריסות סביב ולא ראיתי נפש חיה. שממה. לא עכבר, לא ציפור, לא חתול ולא יונה. דממה מחרידה. בתוך ההריסות פוסע שועל עזתי, כפסע בינו לבינינו, שגם זנבו נשרף ומשתף אותנו בחוויות התיאבון הבריא. השועל הזה דשן למראה ולמגע - ולפיכך אני מסיק שהטיול אל בין ההריסות כבר הפך לריטואל לאומי מבורך...
הוי רבי עקיבא והתנאים החכמים!
הנה הם פוסעים לאיטם בין הריסות בית המקדש. החכמים מתאבלים למראה שועל החורבן והמורה הגדול צוהל. שועלים בהר הבית. נבואת ההרס התקיימה ועכשיו גם נבואת התקומה נכנסת למחסנית של ההיסטוריה.
למראה השועל המהלך בין חורבות גוש קטיף אתה חש את הנבואה הזאת מבעבעת כאד רותח על האדמה. התיאבון המוסלמי להרוס ולהחריב ממחיש את האבסורד הנוראי של החיים: מציאות היא משהו חמקמק כמו שירת סירנות מכלה. בקרבנו שבועת החיים היהודיים מרחפת כעיט על הפגרים.