הפרסומים בעיתונות בשפה האנגלית על כישלונה של החברה הישראלית לאמץ אל חיקה עולים חדשים מדיפים ניחוח של "מגיע לי". אך אם נסובב מעט את הקליידוסקופ, נראה כי למעשה מדובר דווקא בכישלונם של העולים לאמץ אל חיקם את החברה הישראלית. יש חוצפה לא מעטה בטענות מצד מי שבחר מרצונו להתגורר במקום כלשהו, כלפי התרבות שבה הוא שואף להתערות. אבל חבר'ה, "זה מה יש", וזהו המועדון שאליו ביקשתם להתקבל.
הדעה הרווחת כי "החיים בישראל קשים" אינה מפתיעה איש. אבל כדאי להגדיר מהו קושי. לי, למשל, קשה לחיות ללא תחושת שייכות -לאנשים ולמקום; לעמוד בצד ולהעיר על מהלך משחק שמתקיים בכלל במקום אחר - זה בשבילי קשה. הקמתה של מדינת ישראל היא האירוע החשוב ביותר שקרה לעם היהודי זה אלפי שנה, ועל כן לטעמי, לבוא ולהתלונן על קטנות במדינה הנמצאת בשנה ה-65 להולדתה זה גם התנשאות וגם יהירות.
יש האומרים כי על-מנת להסתגל לחיים בארץ, הדבר הטוב ביותר לעשותו הוא להתערטל מכל פנטזיה ציונית. זה מגוחך. דווקא היצמדות לאידיאלים הציונים היא מה שנדרש. אל תגיעו לכאן כי ביליתם עשרה ימים נפלאים בסיור של "תגלית", או כי "התאהבתם בחוף ימה של תל אביב". תעלו ארצה מפני שאתם מאמינים בחשיבות תרומתכם להגשמת הכמיהה היהודית הקולקטיבית עתיקת הימים.
הישראלים הם אותם היהודים שמרבית היהודים היו "מתים" להיות אם עלייתכם נטולת אידיאלים ציוניים, בסופו של דבר תמצאו את עצמכם בחוגים החברתיים נעדרי אידיאולוגיה ציונית. אלה יגרמו לכם להשקיף על החלטתכם לעלות דרך משקפיים מעשיים-חומריים. עד מהרה תסתכלו על עצמכם כמי שעזבו מדינה שבה השתכרתם יותר, ושבה יש פחות מתח ויותר הזדמנויות - כדי לחיות בשדה קרב שנמצא בטבורו של האזור הנפיץ ביותר בעולם. חבריכם החדשים לא ימהרו לסייע לכם במצוקתכם. הם יבטלו אתכם כאידיאליסטים הוזים, שכישלונם להתערות כאן הוא צפוי ומובן מאליו. אבל אם אתם רוצים להתקבל בברכה על-ידי ישראלים, הקיפו עצמכם באלה הרואים בבואכם משהו מבורך ולא הרפתקה רוחנית שגיונית.
חזרו הביתה
כציוני שרוף, איני מהסס לדבוק בדעה כי עלייה אינה מתאימה לכל יהודי, ואפילו לא לכל ציוני. יש כאלה שעליהם להישאר במקום הולדתם ולעשות מרחוק כל שביכולתם להבטיח את שרידותה של המדינה היהודית. המציאות אולי אינה מאפשרת לכל ציוני השואף לחזור למולדתו לעשות כן בכל רגע נתון, אך אין זה אומר כי אינו יכול להקדיש את עצמו לקיומה למען ילדיו כאשר אלה יבקשו לעלות. מאחורי הלך הנפש של אולתם "תלוּנוֹלוגים" מסתתרת התפיסה כי מדינת ישראל חייבת להם משהו. כי "אלמלא אנו", הם אומרים לישראלים הוותיקים, "אתם לא הייתם פה". ביטוי לתפיסה זו מצאתי בחילופי דברים שהייתי עד להם, שהתנהלו בין קבוצה של תלמידי ישיבה אמריקניים ובין ישראלים בני אותו גיל. באנגלית הרצוצה שבפיו, הטיח אחד הישראלים: "אם זה לא מוצא חן בעיניכם, חִזרו הביתה. אנחנו לא זקוקים לכם", ועל כך השיב לו אחד האמריקנים בהתגרות: "אתם כן זקוקים לנו! לכסף שלנו".
לא, איננו "זקוקים" ליהדות אמריקה. באופן אירוני, האמת בדיוק הפוכה. דווקא יהדות אמריקה היא הזקוקה לישראל. כדי להתקיים, היא חיה בדרך עקיפין - באמצעות בני הדודים ה"צברים" הקשוחים, שחושלו במשך שנים של עימות, שאינם לוקים בתסמונת הקורבן הגלותית, שאינם מתרפסים בפני כל מעליל, והעונדים בגאווה את המגן דוד על חזם. צורך זה הוא הסיבה לכך שמתנת המזכרת הפופולרית שמביאים מהארץ היא חולצת-T של צה"ל, ושאירועי ההתרמה לצה"ל מניבים עשרות מיליוני דולר. הישראלים הם אותם היהודים שמרבית היהודים היו "מתים" להיות.
כשעולה מגיע ארצה, עליו להבין כי זוהי מדינה שהקימו הוגים מתריסים ואנשי מעשה מרדניים, כמו זאב ז'בוטינסקי ו
דוד בן-גוריון, שעזבו אל הלא-נודע למען הגשמת רעיון. אלה היו אנשים מן הזן שאינו חושש מעימות. אנו בתלונותינו על ה"סכנה" שבהשפעת התרבות הישראלית עלינו, מבזים את מחוייבותם.
אבל אם אינכם יכולים לשאת את הקופאית בסופרמרקט, מה תעשו כשתיפולנה פצצות? אם אינכם יכולים להתמודד עם התורים במשרדי הממשלה, איך תתמודדו עם פיצוץ באוטובוס במרכז העיר? כי האנשים "גסי הרוח" הללו הם אלה הממהרים להרגיע קורבן מזועזע של טרור זוועתי, שקרוב לוודאי עולים חדשים לא נאלצו לחוות. הישראלים עומדים בגלים של פיגועי התאבדות, טילים וירי ומשרתים בצה"ל בהגנה על המדינה בגופם. אם מישהו סובר כי התוצאה של כל זה הוא חספוס יתר, בבקשה, ראו זאת כתופעת לוואי בלתי רצוייה של היותנו מדינה ריבונית.
פסל החירות האמריקני אומר: "תנו לי את העייפים, העניים, את המוניכם המסתופפים, הכמהים לנשום את החירות". בעבר הלא כל כך קרוב גם ישראל דיברה באותה לשון, שעדיין תקפה לקהילות רבות בעולם. אכן, המדינה היהודית קיימת על-מנת לקבל את "המונינו המסתופפים הכמהים לנשום את החירות", אך ישראל גם מעוניינת בחזקים, במוכשרים ובבעלי המחוייבות שבינינו. אם אתם מבקשים להיתָּרֵם ממקום כלשהו, ניו-יורק היא עיר נפלאה להגשמת מאווייכם. אבל אם אתם מעוניינים לתרום ולזכות במשהו בתמורה, ישראל תקבל את מאמציכם בזרועות פתוחות.
