פרשת השבוע שלנו היא המשך לסיפור בו אנו מצויים בשבועות האחרונים מאז מכירתו של יוסף בפרשת וישב. בפרשה הקודמת קראנו על המצב הבלתי-אפשרי בו חוזרים ילדיו של יעקב ממסעם הראשון למצרים. שמעון נותר בבית האסורים של השליט המצרי. התנאי לחזרתם ולשחרורו של שמעון הוא הורדתו של בנימין למצרים.
יעקב מצידו מסרב בכל תוקף להניח לבנימין ללכת עימם למצרים. הוא גם לא נענה לפנייתו של ראובן, האומר לו: "את שני בני תמית אם לא הביאנו אליך, תנה אותו על-ידי ואני השיבנו אליך". אך בסופו של דבר הרעב הכבד מחייב את יעקב לשקול את החלטתו מחדש.
מי שמשכנע אותו לשנות את דעתו הוא דווקא יהודה, הנושא נאום מרגש שבשיאו הוא מכריז: "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך - וחטאתי לך כל הימים". מה גרם ליעקב לשנות את דעתו? האם זהו רק הרעב שהולך וגדל, או שמא יש בתוכן דבריו של יהודה משהו שגורם לו לבטוח בו?
ההבחנה בין דברי ראובן לדברי יהודה מצביעה על שני דגמים של מנהיגות. המדרש מספר, כי ראובן אמר: "אני הבכור ואין הסירחון תלוי אלא בי". במילים אחרות: ראובן, כבכור, מוטרד מהשאלה מה יאמרו עליו, כיצד הוא יצטייר בעיני הציבור. רק בשל כך הוא מקבל על עצמו אחריות. לא הדאגה לבנימין ולשמעון ואפילו לא הדאגה ליעקב, מביאים אותו לכך. זאת ועוד: במקרה של כישלון אפשרי, את המחיר מטיל ראובן על ילדיו - "את שני בני תמית".
יהודה נוקט בגישה הפוכה. ראשית, הוא לוקח את כל האחריות על עצמו: "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו". שנית, הוא לא מציין בדבריו עונש כזה או אחר. הוא בונה את כל דבריו על הערבות שאותה הוא מוכן לקבל על עצמו. ומעל הכל: הוא לא קוצב את אחריותו בזמן. הוא מחויב למשימה "כל הימים".
מימוש הערבות בימי גלית
לקוראי הפרשה נראה שיהודה לא היה צריך להעמיד את דבריו במבחן המעשה. הציניקנים שבינינו הורגלו לנאומים חוצבי להבות ועטורי משלים ודימויים. לפיכך, מותר היה להם להטיל ספק בכנותם של דברי יהודה, אלמלא המדרש היה מעמיד אותנו על היום בו פרע יהודה את הבטחתו ליעקב.
במדרש תנחומא לפרשת ויגש עולה השאלה: "אימתי פרע יהודה ערבותו?", וכך הוא עונה: "בימי גלית. כיון שהיו ישראל באותה שעה בצרה, מה כתיב?: 'ויגש הפלשתי השכם והערב מחרף ומגדף'. התחיל שאול מוציא כרוז: 'והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך'". שאול, מלך ישראל, נמצא במצוקה גדולה. ממלכתו מאוימת על-ידי פלשתים והוא זקוק לעזרה.
שאול בא משבט בנימין והוא מחפש מי שיערוב לו. ישי, אביו של דוד, שהוא מבני בניו של יהודה, אמר לבנו: "הרי השעה לקים אותו הערבות של זקנך שערב את בנימין מיד אביו, שנאמר: 'אנכי אערבנו'. לך והוצא אותו מערבותו, שנאמר: 'ואת אחיך תפקוד לשלום'". ערבותו של יהודה לא הסתיימה עד שדוד הציל את שאול מיד גלית. אם נרצה אפשר לומר, כי דוד לא יכול היה להגיע למלכות, כל עוד לא הוכיח את מנהיגותו באמצעות הערבות לשאול.
בדרך כלל אנו סבורים, שסיפור גבורתו של דוד קשור בנכונותו להילחם בגלית. בפועל, גיבורים רבים יש בארץ. לוחמים בעלי כישורים קרביים פלאיים. אבל מנהיגים המוכנים לקחת אחריות על עצמם ברגעי משבר, מנהיגים שלא מטילים אחריות על אחרים ולא מוכנים לעמוד מן הצד בשעת משבר, גם אם התוצאה לא תשרת את האינטרסים האישיים שלהם, כמעט אינם בנמצא. גבורתו העילאית של דוד באה לידי ביטוי בנכונותו להגן על שאול בשעת מצוקה, על-אף העובדה שלימים שאול הוא זה הרודף אחרי דוד.
עטרת הנשיאות מצד עצמה
בראש כל מערכת יכול לעמוד מנהיג המשתייך לאחד משני דגמים אפשריים. שניהם לוקחים על עצמם אחריות, אך מניעיהם שונים. האחד לוקח אחריות, כי הדבר משרת את מטרתו, ולכן הוא גם מטיל את האחריות בדרך פתלתלה על האחרים, משתמש בענישה וקוצב זמן לאחריותו. השני מקבל עליו אחריות, כי כך מחייבת אותו מידת האמת הפנימית שלו. הוא לא מטיל אותה על אחרים, לא משתמש בענישה ומוכן לשלם את המחיר לאורך ימים ושנים.
הראי"ה קוק זצ"ל סיכם את שני אבות הטיפוס של המנהיגים בדברים הבאים: "מי שלוקח את השררה לאיזה מטרה, צריך להתבונן אם מטרתו הפרטית תתקיים בידו כמו רדיפת הכבוד, אם יעבירוהו כבודו בקלון יומר. אבל מי שלב נדבה לו, הוא מכיר את עטרת הנשיאות מצד עצמה לדבר יקר הערך מפני היתרון הגדול של הנהגת כלל עם ה' ולעמוד בראשם, שהוא שלמות גדול ותפארת נצחי, לא מצד הכבוד המדומה כי אם מצד גודל הערך והפעולה היקרה של המצווה הגדולה הזאת של הנהגת גוי קדוש. וכיון שהדבר הוא תכלית לעצמו, אין לחוש אם יהיה לזמן ארוך או קצר, כי מעט יתרון הוא שווה הרבה".
