אדוני היו"ר, כנסת נכבדה, חברותי חברות וחברי הכנסת, בבוקר יום רביעי שלושה ביולי 1944, עמד יהודי ציוני בחליפה במשרדו של אדולף אייכמן שבבודפשט. עצביך נראים לי רופפים, אמר אייכמן לאיש שמולו, אולי אשלח אותך קצת לנופש באושוויץ. היהודי הציוני שמולו לא התבלבל. במחווה של שווה בין שווים הוא שלף קופסה מכיסו והדליק לעצמו סיגריה. האיש הזה היה ד"ר ישראל קסטנר. כך, באמצעות משא-ומתן עם אייכמן ועם קצינים נאצים נוספים, קסטנר הציל עשרות אלפי יהודיות ויהודים מהשמדה. אחר כך עלה לישראל והיה מועמד לכנסת מטעם מפא"י. רז'ה קסטנר היה סבא שלי. יש לי זכות גדולה להיות חלק מרצף של דורות שמחויבים למפעל הזה שנקרא מדינת ישראל ולאופן שבו הוא מחזיק בו את האנשים והנשים שהיו פזורה, מתוך הבנה שאין לנו מקום אחר מלבד המקום הזה. אבל מתוך המקום הזה גם צומחת הביקורת. המקום שבו מצד אחד אני חלק משושלת מייסדת, ומצד שני אני אישה. אומנם אישה פריווילגית, אישה שהיא הנכדה של, אבל אישה. אישה שהיא עדיין מיעוט בחברה גברית וצבאית, שבה ערך הגבריות של הצבר היה ערך עליון, המקום הזה הוא המקום שממנו צומחת הביקורת. ואני מגיעה לבית הזה מתוך הרגישות הביקורתית הזאת. אני ממש לא באה בתור קרבן. אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי, זה לא להיות קורבן. הוא, שאפילו במקום שבו נכתב לו התפקיד של הקורבן האולטימטיבי, היהודי מול משמיד היהודים הראשי, הצליח לא להיות קורבן אלא לקחת את גורלו וגורל הקהילה שלו לידיו. ככה שאנחנו, נשים פמיניסטיות, לא באות כקורבן. אנחנו באות כשוות לכל דבר ועניין, לקחת את גורלנו בידנו ולעצב את מציאות החיים שלנו. אבל לא רק את מציאות החיים שלנו, הנשים. הרי אין "נשים" בנפרד מגברים; אין "נשים" בנפרד מהעבודה, מהחברה, מהכלכלה, מהביטחון, מהצבא ומהמלחמה. כן, למרות שאתם עושים ככל יכולתכם לא לתת לנו דריסת רגל בהחלטות על מלחמה, במשאים ומתנים על שלום ובהחלטות לגבי מהו ביטחון ואיך משיגים אותו, אנחנו בכל זאת חלק מהדיון הזה. כי אנחנו נמצאות בעורף ומשלמות את המחיר כשאתם מחליטים על מלחמה בחזית, אנחנו משלמות את המחיר כשילדים נופלים או נפצעים כי אין שלום, אנחנו משלמות את המחיר כשאתם משקיעים חמישית מתקציב המדינה שלנו בתקציב שאיננו משיג ביטחון. הבעיה בהדרת נשים בישראל לא מתחילה ולא נגמרת בטקסים בצבא או באוטובוסים. הדרת נשים היא כאן, בבית הזה, שבו אנחנו עדיין פחות מרבע ואתם יותר משלושת רבעי מהייצוג. ההדרה היא בממשלה, בעמדות המפתח של הכלכלה, באקדמיה, בצה"ל. אני מגיעה לכאן אחרי שנים ארוכות של פעילות פמיניסטית, מגיעה אל המקום הזה כפמיניסטית שלא חושבת רק על עשייה למען נשים. אני לא באה לכאן כדי לקבץ נדבות ולעזור למיעוט שאני מייצגת אותו. אני באה משום שהחשיבה הפמיניסטית יכולה לעשות שינוי בכל האופן שבו אנחנו חושבות על החברה והמדינה. כפמיניסטית שלא חושבת רק איך אנחנו כחברה מצילות את הנשים הלא-פריבילגיות בחברה שלנו, אלא כפמיניסטית ששואלת איך אנחנו כנשים מצילות את החברה שלנו. כי הדרת נשים היא רק סימפטום להדרה של מגזרים אחרים. באותה צורה בדיוק יש בישראל הדרה של מזרחיות ומזרחיים, של אתיופיות ואתיופים, של ערביות וערבים, של רוסיות ורוסים, של נכות ונכים, של קשישות וקשישים, של זרים, של לא-יהודים. יש הדרה מנגישות לכסף, מנגישות למשפט, מנגישות לאזרחות פעילה. יש הדרה של מוחלשות ומוחלשים מזכויות אדם בסיסיות כמו דיור, כמו קיום בכבוד. הנאומים והדיונים בבית הזה מתרכזים בחודש האחרון בכותרת "שוויון בנטל". אבל מי שדורש את ה"שוויון בנטל", באופן מדהים, אינם המיעוטים המוחלשים. אינם כל אלה שסובלים מהדרה ממוקדי הכוח, מהכסף ומהצדק. לא עומדים פה העניים ותובעים מבעלי ההון להתחלק אתם בנטל ובמשאבים; לא עומדות כאן הנשים ותובעות שוויון בשכר. לא. עומדים פה בעלי הכוח, בעלי השליטה בחברה הישראלית, והם תובעים מהמיעוט שוויון בנטל. עולם הפוך. אף אחד אינו תובע שוויון בנטל ההכנסה והתנאים הירודים של עובדות ועובדי הקבלן; אף אחת לא תובעת שוויון בנטל הגזענות של יוצאי אתיופיה; אף אחת לא מתנדבת להשתתף בנטל האבטלה של האקדמאיות הערביות. רק הפריווילגיים ביותר בחברה דורשים השתתפות בנטל השירות, זה שמביא אותם לעמדות הכוח והמפתח בשלטון ובכלכלה הישראלית. העניין הוא שאף אחד ואף אחת בחברה הישראלית היום לא מודה בעמדת הכוח שלו. אף אחד לא לוקח אחריות על מה שעמדת היתרון הזאת נותנת לו. מה שהיה צריך לקרות בחברה הישראלית היום הוא שבעלי חברות גדולות ומרוויחות יעלו מיוזמתם את השכר הנמוך בחברות שלהם וישמרו בעצמם על הביטחון התעסוקתי של העובדות והעובדים שלהם. מה שהיה צריך לקרות הוא שממשלה עם כלכלה כל כך משגשגת וצומחת תקלוט חזרה את העובדות והעובדים שהפקירה לחסדי קבלנים. מה שהיה צריך לקרות הוא שיורשים עשירים יתרמו חלק גדול מירושתם לקרנות ציבוריות שיאפשרו לתושבות ותשבי השכונות הלא-משוקמות לרכוש השכלה גבוהה. שרשויות עשירות יתחלקו במשאבים עם רשויות שכנות עניות יותר, מיוזמתן. לא מספיק לדבר על צדק חברתי ועל שוויון: לקחת אחריות על המקום הפריווילגי בדיבור על שוויון פירושו ההבנה והנכונות לוותר על חלק ממה שיש לך בשביל שיהיה לאלה שיש להן פחות. אבל בישראל של היום שום דבר מזה לא קורה. בישראל של היום כולן רבות ורבים מי יותר מקופח, מי יותר סובל ומי יותר מסכן. יותר קורבן. וככל שתחרות הקורבנות מסלימה כך גם ההסתה כלפי האחרים בתחרות מסלימה. גם חברי וחברות הבית הזה חטאו בהשתתפות במירוץ הקורבנות וההסתה. גם ישראל כמדינה לא לוקחת אחריות על המקום החזק והפריווילגי שלה מול שכנינו-אויבינו הפלשתינים. אנחנו המדינה החזקה, העשירה, הקיימת. במקום שנקח את היתרון הזה ונציע שלום אמיתי, של אמון ושיתוף פעולה, ישראל מתבצרת בהתגוננות תוקפנית. במקום שנושיט יד לשכנינו שחיות וחיים - באשמתם ובאשמתנו- כבר הרבה זמן חיים קשים ביותר, ונעזור להם לבנות את עצמן לטובת כולנו - ישראל החזקה ממשיכה להלחם עם הפלשתיניות על עמדת הקורבן. אפשר, כמובן, להבין למה אנחנו במקום הזה של הקורבן. מעטים הם העמים שיש להם טראומה כמו השואה. אבל התקומה כבר כאן, כבר די הרבה זמן. אנחנו חייבות וחייבים להתחיל להפנים כבר את שלב התקומה, אנחנו לא יכולות ויכולים להשאר רק הקורבן של השואה. כי שיח של קורבנות לא יכול להיות שיח בונה. שום דבר לא יכול לצמוח ממנו. אני באתי כדי לשנות את השיח לשיח של העצמה, של תרומה הדדית, של קבלת כל אחת ואחד את האחרת והאחר. קבלה אמיתית, מלאה. שיח שמוותר על ההתלהמות לטובת שיח של שיתוף פעולה שבונה מקום בטוח. ומקום בטוח זה מקום שבו יש לי מקום עבודה בטוח, עם משכורת שממנה אני יכולה לחיות, זה ללכת ברחוב בביטחון שלא יירקו עלי ולא יכו אותי ולא יטרידו אותי ולא ידירו אותי, לא כי אני אישה ולא כי אני שחור, לא כי אני יהודי ולא כי אני לא-יהודי, לא כי אני ישראלית ולא כי אני לא-ישראלית. סבא שלי הציל עשרות אלפי יהודיות ויהודים בשואה, והוא נרצח כאן, במדינת ישראל, לפני שהגיע להיות חבר כנסת, משום שהציל אותן באמצעות משא-ומתן שניהל עם הנאצים שרצו להשמיד אותם. הוא נרצח למרות שהציל יהודים, משום שעשה את זה בדרך שנראתה לחלק דרך לא נכונה, לא מספיק יהודית, לא מספיק ציונית. אני באה משושלת מייסדת, אבל גם משושלת של לא לגמרי במיינסטרים, לא בקונצנזוס. של לעשות דברים אחרת. המקום הזה של לרצות לתקן את העולם הוא הרבה פעמים מקום של חולשה, הזדהות עם מצוקה היא מקום פגיע, לרצות לשמור גם על זכויות בנות ובני אדם שהן לא מהצד שלך ולא בדיוק כמוך עושה אותך עוף מוזר, לא אמין, חשודה ביפי-נפש, בשנאה עצמית. בישראל פעמים רבות כל ביקורת על המדינה או על האופן שבו אנחנו מתקיימות ומתנהלות מתקבלת כלא פחות ממעשה בגידה. אבל האמת היא שזה נעשה מתוך מחויבות למקום הזה, מתוך הזדהות עם המקום הזה. מתוך רצון לעשות את המקום הזה המקום הכי טוב לחיות בו עבורנו. הכי בטוח, הכי מחזק, הכי נעים, הכי ראוי. בשביל זה אני כאן. יותר מכך, היכולת להכיל את האחרות והאחרים, את השוני של מה שסימנו בתור האחרות מאיתנו, היא היכולת להכיל את השוני שנמצא בתוך כל אחת ואחד מאיתנו, והיא היכולת לחיות בשלום עם עצמנו. רק היכולת להפסיק להדחיק ולדחות מעצמנו את החלקים שסימנו כלא-אנחנו, לא-משלנו, תהפוך אותנו לחברה בריאה ושלמה. רק היכולת לקבל את עצמנו ולאפשר לכל אחד מהחלקים שלנו להיות נוכחות ונוכחים במלוא עצמתם ולתרום את מלוא תרומתן תאפשר לנו להיות חברה משגשגת, חברה עם עוצמה. לשם פנינו צריכות להיות מועדות, על זה אנחנו צריכות לעבוד. בשביל זה אני כאן.