כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, חברי לסיעת הבית היהודי ובני משפחתי היקרים.
תמונות חיים רבות ומלאות משמעות עולות ומציפות אותי בעומדי כאן לראשונה, על דוכן הנואמים בכנסת ישראל. כל כך הרבה קולות ומראות, מילים ופסוקים, דמויות ואנשים. כולם, כולם חולפים בתוכי ובראשי, וכולם מבקשים ממני להיות להם לפה ולשליחת ציבור.
כל כך הרבה מעגלי חיים נפתחים ונסגרים אצלי בימים אלה, עד שלפעמים אני חשה שלא פשוט להכיל כל כך הרבה, ולהבין את המציאות שאליה הוביל אותנו ואותי בורא העולם.
"השביל הזה מתחיל כאן". כך שר ידידי אהוד בנאי. "הוא לא סלול, לא תמיד מסומן. השביל הזה מתחיל כאן". תחילתו של השביל בתמונה הבאה - השנה היא 1964. את דרכה מדימנט שבמרוקו אל ארץ-ישראל, אל מדינת ישראל, עושה משפחת תורג'מן - הרב יעקב ואשתו סימי, ואתם שבעת ילדיהם, כשסימי, אם המשפחה, בחודש השביעי להריונה נושאת ברחמה עוברית קטנה, שתיוולד חודשיים מאוחר יותר כבר בארץ-ישראל. הילדה הזו היא אני, שולי, שולמית, בת לרב יעקב תורג'מן, זכרו לברכה. רב ומנהיג ציבור, איש תורה ועבודה שעלה ממרוקו לחיפה. שם, בצד התמדתו בלימוד תורה, בחסד ובעיסוק בצורכי ציבור, עבד בעיריית חיפה במסירות ובנאמנות. אהוב למקום ואהוב על הבריות; בת לאמי סימי, זכרה לברכה, שאף שנפטרה כאשר הייתה רק בת 51, כשאני בת 14, הספיקה להנחיל לי דגם ודוגמה לתורת חסד ואהבת אדם. צניעות וענווה, אמונה ומסירות. דמותם המאירה של הורי, אנשים גיבורים, אנשי אמת ואמונה, ניצבת איתי ולידי בעומדי כאן, לפניכם.
החיים החדשים בארץ המשיכו בבית ציוני-דתי בלימודים, בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובשירות צבאי שבחרתי בו, כשכל המסלול הזה טוען את המצברים ומכוון את הדרך לחיים של ייעוד. הרב סולובייצ'יק מרבה להשתמש במונחים "שותפות גורל" ו"שותפות ייעוד". "שותפות גורל" היא שותפות ברמה הנמוכה. זו שותפות שרק גורל מקרי יצר אותה. לעומתה, "שותפות ייעוד" היא שותפות המחברת בין אנשים שבחרו לעצמם ייעוד משותף. את חיי הבוגרים בחרתי להקדיש לחיבור ולשותפות ייעוד. לחיבור בין אנשים, בין עדות, בין דעות וזרמים, בין אדם לארצו ובין ישראל לאביהם שבשמיים.
את חיבורי החיים והייעוד הללו מימשתי באופן המלא והעוצמתי ביותר כאשר הקמתי את ביתי עם משה מועלם. לימים, סגן-אלוף משה מועלם, מג"ד בגולני ובתפקידו האחרון מפקד מוצב הבופור. כלפי חוץ, מועלם ואני באנו מבתים שונים ומרקעים שונים, אבל בעומק היה חיבור מדהים של ייעוד, עם הרבה דמיון וקשר.
הוריו אצילי הנפש של מועלם, רחל ויחזקאל, עלו לארץ מעירק. יחזקאל הוברח בארץ לבדו כבחור צעיר בעלייה בלתי לגאלית, עד שהגיע לקיבוץ בית-אורן. כאן, בארץ, הכיר מאוחר יותר את רעייתו רחל, שעלתה ארצה מבגדד ב-1951. וכך, על אדני הציונות, הקימו בני-הזוג מועלם את ביתם בחיפה. אנשים הגונים ומסורים אשר רק לאחר שמונה שנים זכו להיפקד בבנם הבכור - משה. רחל ויחזקאל הם סמל ומופת לדור של גיבורים. הורים למשה, הגיבור האישי שלי, שאתו זכיתי להקים בית מתוך אותה שותפות ייעוד, ואתו זכיתי להביא לעולם שתי בנות: נועם וניצן. באופן הסמלי, השביל הזה, שהתחיל שם, בגולני, ממשיך עתה כאן כאשר ניצן, בתנו, משרתת היום כחיילת, מש"קית ת"ש בגדוד 51 של גולני שבו שירת אביה. נועם, בתנו הבכורה, בחרה לשרת בשירות הלאומי, בסיוע לילדים בעלי צרכים מיוחדים ומשפחותיהם. כל אחת מהן בחרה בדרכה להתגייס למען העם והחברה.
שוב אני נזקקת למילותיו המדויקות והרגישות כל כך של אהוד בנאי בשירו "איש ציפור".
"תמונת הלוויין מטושטשת, אזור דמדומים. בקצה הרקיע אתה נוגע, קודקוד לציפור, האם שומע?" מאז אותו לילה שבו נדם קולו של איש הציפור שלי, כמו גם קולם של 72 חבריו שהיו עמו, ידעתי שבפני ניצבים שני שבילים בלבד: שביל העצב והייאוש, השכול והחידלון וממולו ניצב שביל הגבורה, הבחירה בחיים. ידעתי שהשביל הזה מתחיל כאן. כאן ברגע ובמקום האסון. הבחירה הייתה ברורה וחד-משמעית - בחיים. גבורתם של הורי ושל הוריו של מועלם ניצבה לנגד עיני.
"לך עליו, עלה עליו עכשיו / מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך / מרחוק נדלק אור / אל תסטה כדי שתוכל לחזור".
שימשתי אז כאחות ראשית בטיפול נמרץ ילדים בבית-החולים סורוקה בבאר-שבע. ראיתי לנגד עיני את הקושי של הילדים והמשפחות, והידיעה כי יש בכוחי לסייע ולהשיב חיים הובילה אותי לבחור בחיים. לאורך השביל הזה צעדו אתי חברים ותיקים וחדשים, אנשים מכל גוני החברה, למסע חיים ולבחירה בחיים. האנשים הללו, הפסיפס האנושי המגוון הזה ניצבים אתי כאן על הדוכן, הם הראיה שאפשר, שצריך, שחייבים לחבר. החברים הללו, שהלכו אתי לאורך כל המסע, הם הגיבורים שלי.
במעלה ההר, על שביל החיים, מצאתי את שאהבה נפשי. אתו הקמתי מחדש את ביתי, סגן- אלוף במילואים, ד"ר אלי רפאלי, שגם הוא עוסק ומקדיש את חייו למען ביטחון ישראל. בנינו את ביתנו בנווה-דניאל שבגוש-עציון והקמנו בית גדול ורחב המכיל בתוכו את ילדי, את ילדיו ואת ילדינו המשותפים, שבעה במספר, כמספר קני המנורה המסמלת את כנסת ישראל.
שנים רבות שאני מובילה מסעות נוער לפולין. צועדת אתם בגאיות ההשמדה, שרה אתם בגטאות, מדליקה את נרות הזיכרון, מחבקת אותם ברגעי הדממה ומקשיבה לסיפוריהם של אנשי העדות שבחרו בחיים. אנשי העדות השורדים והניצולים, הגיבורים של כולנו. המסעות האלה לפולין הם מסעות מטלטלים ומכוננים. מסע שכזה משיב ארצה את משתתפיו שונים משנסעו, יהודים יותר, ציוניים יותר, ישראלים יותר, רגישים וקשובים יותר.
כל עוד נשמה באפי, וכל עוד נשמה באפם של הניצולים, לא אחדל מכל מאמץ להביא לחייהם של הגיבורים הללו בשנות זקנתם חיים של כבוד, חיים של נחת, חיים של שמחה ורווחה.
חברותי וחברי לכנסת ישראל, משימות רבות ניצבות לפתחנו, עניינים חברתיים וחינוכיים, כלכליים וביטחוניים, בינלאומיים ומקומיים. המרחק הגדול מדי שבין מרכז לפריפריה, כמו גם בין עניים לעשירים ובין דתיים לחילונים, מערער את חוסנה של המדינה. אינני מנסה לטשטש את המחלוקת והאתגרים, אבל אני יודעת עם כניסתי למשכן הזה, את שלימדו אותי הורי ומורי בדוגמתם האישית: אל תגידו למה לא, תגידו איך כן.
אין לי ספק ולו קל שבקלים שברצון אמיתי ובמאמץ משותף נוכל להפוך את מציאות חיינו מחיים של שותפות גורל לשותפות של ייעוד. לשם כך עלינו להציב לנגד עינינו שתי מילות מפתח: ענווה וצניעות. דווקא בעולם כוחני ושחצני, דווקא מול תרבות של ראווה ומציאות מדומה, מעושה, דווקא מול תופעות של אלימות ואטימות, של ריקנות ושל תרבת רייטינג, עלינו לבוא ולטפל בכל הסוגיות הניצבות לפתחנו עם הרבה עוז. אבל בתנאי שהעוז הזה מחובר ויונק מאמת פנימית ומערכים שקצת איבדנו בפוסענו על שביל החיים היהודי והישראלי.
הבית הזה, המזוהה כל כך כמקור של מחלוקת ופלגנות יכול להפוך למקום של חיבור והקשבה, למקום של אחריות לאומית ולמקום של כבוד, בידינו הדבר. בתרבות הדיבור ובדוגמה האישית, במאור הפנים ובזמינות שלנו לבריות ולשולחינו. כגודל הזכות אני מרגישה את גודל החובה. הבה נהפוך את הבית הזה למקום של כבוד, של תפארת. למקום שבו נשמח בשליחותנו ויתכבדו בנו שולחינו. כל אחד מאיתנו נשלח לכאן על-ידי רבבות בוחריו. באופן סמלי כל כך, ההודעה על בחירתי לוותה בציפייה במשך שעות ארוכות וכניסתי לכאן, בזכות מה שכולנו מכירים כמושג הידוע "קולות החיילים", מהווה מסר ברור עבורי על בורא עולם, הצועד אתי בחיי, בבחירה שלי ללכת קדימה ולמעלה. לחיילים ולמשפחותיהם אהיה, בעזרת השם, לפה. אהיה לפה גם לקול הנשי המתחדש בישראל. קול שבא להשפיע, קול השותף לעיצוב הדור והחברה, קול עם זווית ומבט ייחודיים, המגוונים ומחדשים את הקולות הקיימים בשיח הישראלי.
שימשתי במשך שנים ארוכות בצוות ההנהגה של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. זכיתי להיות שותפה לחוקים ולתקנות ששינו עוולות ועיוותים היסטוריים ביחסה של המדינה. אמשיך ואפעל למען אלו שאיבדו את היקר להם גם בתפקידי הזה, עכשיו.
חברי וחברותי, הרגשות גואים ומציפים, האחריות גדולה וההתרגשות גדולה שבעתיים. כמה סגירות מעגל וכמה פתיחות של מעגלים חדשים יכולים להתנקז לאירוע אחד.
אני מבקשת לסיים במזמור ל' מתהילים: "מזמור שיר חנֻכַּת הבית לדוד. ארוממך ה' כי דִליתָני ולא שִׂמחתָּ אֹיְבַי לי. ה' אלֹהָי שִׁוַּעתי אליךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. - - - הפכתָּ מספדִי למחול לי: פִּתַּחְתָּ שקי ותאזרני שמחה. למען יזמרךָ כבוד ולא יִדֹּם ה' אלהי לעולם אודךָּ."
