ביום 21.03.13 ניתן פסק דינו הנרחב ורב העמודים של בית המשפט העליון בעניין דנ"א 1595/06 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, שהינו בהמשך להוראת כב' שופטי המותב - המשנה לנשיא מ' חשין, וחבריי השופטים א' גרוניס וע' ארבל שבהתאם לסמכותם לפי חוק בתי המשפט הורו על דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט העליון ב-ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה.
השאלה המשפטית שנדונה בפסק הדין מושא הדיון הנוסף היא האם חלה התיישנות על תביעת פיצויים בגין הפקעה, בנסיבות בהן עברו כ-40 שנה מאז ההפקעה (בשנת 1962) ועד הגשת התובענה (בשנת 2002). שלושת חברי המותב קבעו כי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") חל לגבי פיצויי הפקעה כך שעקרונית חלה תקופת התיישנות בת שבע שנים.
דעות השופטים נחלקו בשאלת יישומו של סעיף 6 לחוק ההתיישנות הקובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", כלומר, השאלה שהתעוררה היא מתי מתגבשת עילת התביעה לעניין ההתיישנות.
הגישה המרחיבה היא דעתו של המישנה לנשיא חשין לפיה, העילה נולדה ביום בו סירבה הרשות המפקיעה לבקשה של התובע לתשלום הפיצוי, גם אם ארע הדבר "מאה שנים" לאחר ההפקעה. ולגופו של עניין קבע כי התביעה לא התיישנה, כיוון שהודעת הסירוב לתשלום הפיצויים ניתנה רק בשנת 2002 והתביעה הוגשה כחודש לאחר מכן. עם זאת, הורה המשנה לנשיא על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לבירור סוגיית השיהוי בהגשת התובענה. הגישה המצמצמת היא דעתו של כב' הנשיא הש' גרוניס לפיה העילה נולדה כאשר הרשות תפסה את החזקה במקרקעין. ולגופו של עניין קבע כי התביעה התיישנה כיוון שהרשות תפסה חזקה במקרקעין בסמוך להפקעה ומאז חלפו עשרות שנים מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות. הגישה האמצעית ניצבת גישת כב' הש' ארבל לפיה, העילה נולדה לכל המאוחר כאשר המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה מומשה ולגופו של עניין הורתה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי.
אלא שנוכח החלטתם לקבוע דיון נוסף, הורו השופטים על עיכוב המשך ההליכים עד להכרעה בדיון הנוסף במסגרתו ולאחר דיון נרחב הוחלט ברוב דעות של הנשיא א' גרוניס, הש' ס' ג'ובראן, הש' א' חיות, הש' ח' מלצר והש' ע' פוגלמן כי עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין. לצד זאת, קבע בית המשפט הוראות מעבר ולפיהן הלכה זו תיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים מהיום. כלומר ההלכה לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות לעת הזו ושטרם ניתן בהן פסק דין חלוט. כמו-כן, ההלכה לא תחול אף לגבי תובענות שתוגשנה בשלוש השנים הבאות.
כן קבע ביהמ"ש כי הנתבעים בתובענות שההלכה החדשה לא תחול לגביהן כאמור, רשאים להעלות כנגד התובענות טענת שיהוי.
עוד נקבע כי לאור ההלכה שנפסקה בדיון נוסף זה והארכה שניתנה, כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, תוך שביהמ"ש הורה על השבת התיק לבית המשפט המחוזי להשלמה, כולל לבירורה של טענת השיהוי.
הערת מערכת:
בסוף פסק דינה של כב' המשנה לנשיא מ' נאור מציינת היא לצד ההלכה שנפסקה כי אין לכחד ש"הוראות המעבר שקבעו חבריי לפיהן קביעתם תיכנס לתוקף רק בעוד שלוש שנים, ולא תחול על תביעות שתוגשנה בתקופה זו, והכל בכפוף לטענת שיהוי, יש בהן כדי להחזיר את הצדק על-כנו. ה"שוק" יתאים עצמו להוראות המעבר שקבעו חברי וזכויות הקניין יישמרו, או למצער, תינתן שהות להגן עליהן".
אין ספק, שבהוראות המעבר כקביעת המשנה לנשיא, יש ניתן לומר כדי לאזן בין האינטרסים בנוגדים של הפרט לציבור , עם זאת ולאור העובדה שהפקעת מקרקעין מטבעה, מתבצעת באופן כפוי ומביאה לפגיעה באופן מהותי בזכות החשובה והיקרה ביותר לאדם והיא זכות לקניין כמו גם התגברות עוצמתה של זכות הקניין של הפרט, אל מול ההגנות המעטות בידיהם של האזרחים הקטנים ולמול מעשה ההפקעה מחייב לטעמנו את קביעת עליונות הפרט על האינטרס הציבורי ועל טענות התיישנות למיניהן, ועל כן הגם שנקבע שעל תביעת פיצויי הפקעה חלים דיני התיישנות ובמטרה לצמצם את הפגיעה לו הייתה נשמעת עמדתנו היה מקום לאמץ את הגישה המרחיבה ולפיה העילה נולדה ביום בו סירבה הרשות המפקיעה לבקשה של התובע לתשלום הפיצוי.
אנו רואים לנכון להזכיר עמדת המערכת כי לא ברור מדוע במקום בו קיימת לרשות האפשרות להפקיד את הכספים נשוא ההפקעה בבית המשפט, או להעבירם לאפוטרופוס הכללי במקרים מתאימים על-פי החוק, תדחה תביעה על הסף, במקום בו אין ספק כי המדינה או הרשות נטלה מקרקעין ללא פיצוי, מדובר בהתעשרות הרשות על חשבון האזרח, הפקדת הכספים מהווה לדעתנו הקטנת הנזק המתבקשת על-ידי הרשות, אולם כאמור נראה כי העניין הוכרע מבחינת ההתיישנות בשלב זה.
עם זאת הכדור עבר לטענת השיהוי בגין תיקים קודמים, ועוד צפויות התדיינויות רבו בתיקי העבר.
