בשנת תש"א, יוני 1941, התחוללה רעידת אדמה בחיי הקהילה היהודית בבגדד. הפרעות הנאציות של משטר ראשיד עלי אל כילאני הבעירו אש של שנאה, מאות יהודים נטבחו, ביניהם שני האחים של אמי, נורי ואברהם חבשה, הי"ד. סבתנו תופחה, אם הבנים שנרצחו, נותרה שבורה כל ימיה, הייתה סובבת בדרכים ומדי פעם מביטה אחורה. כששאלנו, ענתה, "אולי אראה אותם, אולי הם חיים". כל שנה הייתה עולה בחג השבועות, החג שבו נרצחו שני הבנים, לקברו של דוד המלך בהר ציון בירושלים. "דוד המלך נולד ונפטר בחג השבועות, הוא זה שישמור על ילדיי שם בשמיים", כך הייתה ממלמלת. כילדים ידענו שזה החג שבו סבתא מגיעה אלינו לירושלים, והיינו מוליכים אותה לקברו של דוד המלך. החוויה הזו, שאני כילד מוביל את סבתי לקברו של דוד, היא חוויה שקשה לשכוח. באותה תקופה, היו מאה מדרגות שאותן היה צריך לעלות עד לקברו של המלך, ושם, ליד הקבר, יכולנו לראות את סבתנו מתפללת בקול שבור, נאחזת בפרכת על הקבר. לוחשת מזמורי תהילים. רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. זה שירי שבו סיפרתי את החוויה המטלטלת הזו:

ביום ההוא בדרך להר ציון

מתוך קובץ השירים "תְעוּדה נשכּחת" כְּבָר הָיָה לָבָן בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ וַאֲרֶשֶׁת סְתָוִית וְהִיא לָקְחָה אוֹתִי סָבָתִי מֵאָה מַדְרֵגוֹת לְהַר צִיּוֹן יָדֶיהָ צְנוּמוֹת, הוֹדְפוֹת אֶת אַנְחָתָהּ בִּתְנוּעָה שֶׁל עֲוִית רוֹצֶה לֵילֵךְ לְקִבְרוֹ שֶׁל דָּוִד, שֹׁרֶש עֶרְגָּתָהּ מִבָּבֶל בָּאָה, נָפְלָה בָּבֶל, הָלְכָה עִיר וּמַמְלָכָה וְהִיא אוֹחֶזֶת בְּיָדִי לְהוֹבִילָהּ מֵאָה סֻלָּמוֹת בָּרוּחוֹת לְחוֹנֵן עֲפָרוֹ שֶׁל צְבִי מַמְלָכוֹת הֵם הִבִּיטוּ הַזָּרִים בַּיֶּלֶד הַמּוֹלִיךְ אֶת סָבָתוֹ הָרוֹעֵד מוּל תּוּגָתָהּ הַחֲלוֹמִית הֵם מַבִּיטִים בִּי עַתָּה מְטַיֵּל שׁוּב מְחַפֵּשׂ סִימָנִים צוֹרְבִים שֶׁל הַגְדָרָה עַצְמִית עוֹלֶה עִם בִּכְיָהּ לְאֹרֶךְ הַמַּעֲקֶה, מַנְגִּינָה מִסְתַּלְסֶלֶת מִשְּׂפָתֶיהָ מֵאָה אֲנָקוֹת, מֵאָה שְׁתִיקוֹת וְלִי בַּבַּיִת יֵשׁ אַטְלָס קָרוּעַ עַל שֻׁלְחָן שָׁבוּר אֵיפֹה אֶמְצָא נְקֻדָּה בֵּין שׁוּרוֹת רֹחַב מְרֻסָּקוֹת שָׁמַעְתִּי סִפּוּרֶיהָ שֶׁבָּכוּ לְיַד הַקֶּבֶר שֶׁאָחֲזוּ בַּפַּעֲמוֹנִים בִּגְוִילֵי הַתּוֹרָה, יָדַעְתִּי כִּי רָאֲתָה בְּעֵינֶיהָ נִסִּים וְהֵם הִבִּיטוּ בִּי הַזָּרִים הָאֵלֶּה כְּאִלּוּ הָיִיתִי הֵלֶך כְּאִלּוּ אָחַזְתִּי בְּאַנְחָתָהּ בְּתוֹךְ גְּבוּלוֹת מִתְמוֹסְסִים הֵם מַבִּיטִים בִּי עַתָּה בְּאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲוִית בְּאוֹתָהּ נְקֻדָּה הַבּוֹעֶרֶת מִחוּץ לַמִּישׁוֹר, צְרוּבָה בְּאוֹתָה אֲרֶשֶׁת סְתָוִית רוֹצֶה לֵילֵךְ אֶל קִבְרָהּ, אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד אֲהוּבָהּ שָׁם אוֹצַר תְּפִלּוֹתֶיהָ שׁוֹכֵן שָׁם נָגַעְתִּי נִסִּים, וְעַתָּה שִׁירַי עַל שֻׁלְחָן חָלָק וְאוֹתוֹ אַטְלָס, וְאוֹתָהּ גֵּאוֹגְרַפְיָה חַסְרַת מַצְפֵּן