לאחרונה הולכים ומתרבים הדיבורים אודות כך, שמשרד החינוך מתכנן לבטל את רוב בחינות הבגרות בבתי-הספר התיכוניים. על-פי תוכנית זו, התלמידים יגשו לארבע בחינות בלבד. זאת בשעה שכיום תלמידי התיכון נדרשים לעבור לפחות שבע בחינות לצורך קבלת תעודת בגרות, אך הם נבחנים במקצועות נוספים כדי לעמוד בתנאי הקבלה למוסדות השכלה גבוהה.
ועדה מיוחדת בראשות מנכ"לית המשרד, דלית שטאובר, דנה בסוגיה ולפי שעה החליטה שהתלמידים ייבחנו במתמטיקה, אנגלית, לשון ומקצוע מדעי נוסף. עדיין לא הוחלט אם הבחינה הרביעית תהיה בפיסיקה, כימיה, מחשבים, ביולוגיה - או באחד ממקצועות אלה על-פי בחירת התלמיד. כך או אחרת, נראה שכל המקצועות, הנמצאים תחת מטריית 'ההומניסטיקה', נותרו בחוץ.
העיקרון המרכזי שמנחה את התומכים בגישה זו, הוא שהצמצום יותיר לתלמידים ולמורים יותר זמן לעסוק בלימוד החומר ופחות בשינון שלו. אומנם הנני מהמאמינים, כי גישת השינון היא לא הדרך להקניית האהבה למקצוע בכללותו, אבל אי-אפשר להימנע מאי-שינון כלל. האם היינו רוצים לקבל טיפול מרופא שלא בטוח עד הסוף בתסמיני המחלה שיש לנו כי לא למד אותה לעומק? לקבל הגנה מעורך-דין שבאמצע המשפט יצטרך חבר טלפוני?
נכון אומנם שכיום המידע נגיש יותר מבעבר באמצעות האינטרנט, אבל מרבית המבחנים באקדמיה, דורשים שינון כדי לעבור אותם ובכך מכשיר בית-הספר את בוגריו לקראת מוסדות ההשכלה הגבוהה. במידה ורוצים לבטל עיקרון זה, הרי שיש לשנות את שיטת הלימוד גם במוסדות שלעיל.
תת נושא בתוך עיקרון זה אשר מצוין פעמים הוא שתהליך הלמידה במקצועות אלו הוא מעיק ומשעמם. גם אם נכון הדבר, הרי שהאשמה בכך היא לא על בחינות הבגרות ואף לא במורים (אם כי הרבה בהחלט תלוי בהם, שכן הם אלו אשר יכולים להפוך כל חומר למרתק במידה ויש להם את הידע וההכשרה המתאימה), אלא בעיקר בכלים שעומדים לרשות בית-הספר. אם בכל כיתה, בכל בית-ספר, היה מקרן עם מחשב המחובר לאינטרנט המאפשר הצגה של נושאים בעזרת סרטונים, מצגות, כתבות מקוונות אקטואליות ועוד, הרי שהלימוד היה הופך משיעור פרונטלי משעמם לחוויה. בתוך כך, יהיה על משרד החינוך להשקיע יותר משאבים בצורת הגדלת כמות השעות המוקדשת למקצועות ההומאניים, משום שבשעתיים-שלוש בשבוע, יהיה המורה בהחלט עסוק יותר בלחץ סביב החומר שעליו להספיק עד הבחינה, מאשר בניסיון להפיק אצל תלמידיו הנאה ממנו.
עמדה נוספת המושמעת פעמים רבות היא, ש
ביטול הבגרויות יגדיל את מספר הזכאים לבחינת הבגרות. על כך, כבר כתבה בתיה לוינסון-שריג - "אי הצלחה בבחינות בגרות היא עילה לביטולן, כמה פשוט, כמה נוח. היינו מעלים בדעתנו לבטל את מבחן הנהיגה, ה'טסט', כי אחוז הנכשלים בו גבוה?". ואכן, קשה להתעלם מכך שביטול הבחינות יעביר מסר נוסף של פינוק לדור העתיד, אשר מבין כי אין עליו להתאמץ כדי להשיג משהו. גם ככה אנו מתלוננים כי אין הם מתאמצים ללמוד, שכן רובם הגדול לא באמת פותח אנציקלופדיות בשביל סיכום שעליהם להגיש, כשבמקרה הטוב הם יציצו בעוד אתר מלבד זה של ויקיפדיה ברשימת החיפוש שתיפתח לפניהם, אלא שכך הם מפספסים גם מסר חשוב, כי בחיים יש להתאמץ בשביל להשיג תוצאות.
ולבסוף, איך לא,
הטיעון הכספי. המהלך אמור לחסוך חלק ניכר מתקציב בחינות הבגרות. ב-2012 היה תקציב אגף הבחינות במשרד החינוך יותר מ-285 מיליון שקלים. הרי אם יבקשו לקצץ במשרדים האחרים, ישר יקומו המתנגדים ויגידו שבתקציב הבריאות אסור לפגוע כי אז מה יהיה עם החולים? וכך גם לגבי הרווחה כי מה יעלה בגורלם של החלשים? על תקציב הביטחון בכלל אין מה לדבר משום שעבור מרבית האוכלוסיה, מדובר בפרה קדושה, אשר הגיע הזמן להודות בפה מלא כי כל מי ששירת בצה"ל מודע לכמות החיסכון שניתן לבצע בו - החל מכמות האוכל שלעיתים נזרקת לפח, דרך התחמושת המתבזבזת לחינם באימונים (סתם כי נשארו עוד כמה כדורים במחסנית) וכלה בכוח אדם שלא תמיד מוצאים לו ייעוד. המבקשים לקצץ בחינוך (אף שגם פה כדאי וראוי לעשות בדק בית משום שמדובר בסכום לא מבוטל) רצוי שיתחילו בהטלת מס גבוה יותר על העשירון העליון, במשכורתם של חברי-הכנסת, בצמצומי כוח אדם במשרדי ממשלה ומוסדות המדינה, בהוצאותיו של ראש הממשלה (על גלידה, התקנת מיטות במטוס, הוצאות איפור / ביגוד וכדומה) ועוד.
אך איני רוצה שיובן ממאמר זה, כי הנני מתנגד לקידמה וטכנולוגיה. אומנם אין לי ידע רב מדי במקצועות הריאליים (אף שתמיד הייתי שמח ללמוד ולהרחיב אותו) אבל אני מאמין מאוד בחשיבותם. בו בעת, אני מאמין גם בחינוך רב-תחומי שפותח לפני הילד צוהר אל כלל הידע האנושי. וודאי שאם נמהר לחנך מתוך הספק לבחינת הבגרות, הרי שנחטיא את המטרה ולכן אולי הפתרון הוא בכלל צמצום החומר שיש ללמד או החלת חלק מהבגרויות על תלמידים בכיתה י' ואת תחילת הלימוד אליהם כבר בכיתה ט'. אפשר גם לשלב מספר מקצועות יחד כפי שהיה פעם בתוכנית שנקראה 'ידע העם והמדינה' ושילבה בין היסטוריה ואזרחות. הכל שאלה של רצון ומוכנות, אבל בישראל מעדיפים תמיד להתמודד עם כל בעיה על-ידי עקירתה מהשורש. ומה יהיה אחר-כך? "יהיה בסדר", "אחרינו המבול" ועוד סיסמאות מוכרות וריקות מתוכן. רק שאחר-כך לא יתפלאו אלו מדוע מצבנו בעולם מבחינת ההישגים בחינוך, כמעט ונושק לתחתית.
הרפורמה לביטולו של החינוך ההומניסטי תביא אולי לבניית חברה שבה יש יותר אנשים העוסקים במדע לקידום האנושות, אבל נטולים כל ידע בערכים אנושיים. אולי נצליח להביא לגידול במספר המתקבלים למוסדות השכלה גבוהה, אבל נגדל דור של פרופסורים שאין להם שום ידע בהיסטוריה של האנושות בכלל ושל בני עמם בפרט. אולי נצמיח אומת היי-טק מתקדמת, אבל תהיה זו אחת שלא תדע את עקרונות הדמוקרטיה הישראלית השברירית גם ככה. לא לחינם הדגישו אבותיה המייסדים של החברה הישראלית את חשיבות החינוך בכלל וההומניסטי בפרט, משום שראו בו את הבסיס לחברה צודקת ומוסרית יותר, שלא לומר ממשית יותר. זאת כדברי יגאל אלון - "עם שאינו יודע את עברו (ואני הייתי מוסיף לכך את זכויותיו כאדם ואזרח), ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
