האדום הלאומי מול הירוק האיסלאמי
|
|
בכפרים המגמה החילונית הייתה מצומצמת, שכן בהם הייתה לשלטון דריסת רגל מעטה ושולית, בעוד שהמסורת הייתה ונשארה בהם "שם המשחק
▪ ▪ ▪
|
ההפגנות נגד ארדואן נובעות מתחושה שיש אצל מתנגדיו שהוא עבר את גבול המקובל גם בטורקיה במספר עניינים. העניין הראשון הוא התרבותי. טורקיה היא זירת מאבק בין המסורת האיסלאמית ובין מורשתו הלאומית-חילונית של מוצטפא כמאל "אתאטורק" ("אבי הטורקים") שיסד את טורקיה המודרנית לאחר תבוסת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה. מאז שעלה לשלטון בשלהי 1923, הוא כפה על המדינה סדר יום חילוני לאומי, עודד שתיית אלכוהול והפך את הראקי למשקה הלאומי למרות שיש בו אלכוהול. הוא ביטל את השריעה האיסלאמית כחוק המחייב במדינה, כפה על הטורקים נישואין וגירושין אזרחיים, החליף את הכתב הערבי בלטיני, סגר מדרסות, פיטר אימאמים, אסר על חבישת התרבוש, עשה כל שביכולתו לגרום לנשים ללכת ברחוב ללא כיסוי ראש, כמו הנשים באירופה, וקידם זכויות פוליטיות ואזרחיות של נשים. מחליפו - הנשיא איסמט אינני - המשיך בדרכו עד 1950. כך, במשך קרוב ל-30 שנה, עברו אזרחי טורקיה "סדרת חינוך" קשה שנועדה לפשוט מעליהם את האיסלאם ולהלבישם חילוניות מודרנית ליברלית כלפי כל דבר, למעט דת. במקביל, צמח הבזאר - השוק - כתוצאה מיציבות כלכלית, מאווירה של "העסקים מעל הכל", משווקים באירופה ומתיירים שהגיעו בהמוניהם ליהנות ממזג האוויר הנוח, מהחופים המזמינים ומשירות של "הכול כלול". הצבא, הפרלמנט, הנשיאות ובית המשפט העליון היו כולם מערכת שנועדה "לשמור על החוקה", כלומר על חילוניותה של המדינה. החינוך מחדש פעל היטב בערים, שכן בהן הייתה לשלטון נוכחות יעילה, וזרועותיו יכלו לפקח על יישום החוקים והכללים האנטי-איסלאמיים. בערים התפתחה אליטה תרבותית חילונית שכללה אנשי תיאטרון, סופרים, משוררים, עיתונאים, פוליטיקאים, עורכי-דין, רופאים ואנשי כלכלה וחשבונאות, עם נוכחות מרשימה של נשים בקרב האליטה המודרנית "אירופית" זו. כדרכה של כל אליטה בעולם, הדמוגרפיה שלה מתאפיינת בשיעור ילודה נמוך, בעיקר בשל כך שלנשים יש בדרך כלל תוכניות מעבר להיותן רעיות ואימהות. אלא שבכפרים המגמה החילונית הייתה מצומצמת, שכן בהם הייתה לשלטון דריסת רגל מעטה ושולית, בעוד שהמסורת הייתה ונשארה בהם "שם המשחק". ככל שכפר היה רחוק יותר ממרכז עירוני, כך נותרו תושביו מסורתיים יותר, וכתוצאה מכך שיעור הילודה נשאר גבוה. כך, לאורך 90 השנים, שהם ארבעה דורות, מאז שהחל אתאטורק במהפכה התרבותית, הפכו החילונים למיעוט בטורקיה והמסורתיים - לרוב. הדבר הגיע לביטוי בפרלמנט, כשבבחירות של 1996 עלתה לשלטון "מפלגת הרווחה" הדתית של נג'מטין ארבקאן. החילונים לא השלימו עם תבוסתם ודרשו מבית המשפט העליון - מעוז החילוניות באותם הימים - להוציא את המפלגה הדתית אל מחוץ לחוק. בית המשפט פסק כך, וארבקאן אולץ להתפטר ב-1997. כשש שנים אחר כך, ב-2003, קיבל תלמידו, ארדואן, את השלטון כשהוא ומפלגתו האיסלאמית "מפלגת הצדק והפיתוח" זכו ברוב בפרלמנט. מרבית המגזרים החילוניים נותרו מחוץ למעגל העשייה הפוליטית, כמעין נקמה של ארדואן וחבריו על עשרות שנים שבהן היו הדתיים דחוקים לשוליים ומדוכאים. מאז עלייתה לשלטון, הכניסה המפלגה האיסלאמית תמורות למערכת הציבורית הטורקית: הוחזרו בתי הדין האיסלאמיים לדון בענייני גירושין, הותר לנשים מכוסות ראש להיכנס לאוניברסיטאות, ונעשו ניסיונות לאסור על שתיית אלכוהול ועל ביצוע הפלות. הקצונה בצבא הוחלפה בכזו הנאמנה לשלטון האיסלאמי, ושינויים מקבילים חלו בבית המשפט העליון בעקבות משאל עם שאישר זאת. החוגים החילוניים מתנגדים למהלכים איסלאמיסטים אלה, ובמהלך 11 השנים האחרונות הם מנסים לעצור את התקדמות האיסלאם בחזרה אל המקום שהיה לו לפני תבוסת האימפריה העותומנית. אותם צעירים חסרי מנוח שפרצו לרחובות לפני שבוע נשאו דגלים אדומים, כצבע דגל הלאום הטורקי, לעומת ההפגנות של חסידי האיסלאם נגד המלחמה על עירק ב-2003 שבהן הם נשאו דגלים ירוקים.
|
ההסכם שהגיע אליו לאחרונה ארדואן עם מנהיג הכורדים, עבדאללה אוצ'לאן, גם הוא הרגיז רבים מאלה הרואים בלאום הטורקי ובזכויותיו את עיקר העיקרים
▪ ▪ ▪
|
העניין השני שהוציא את המפגינים לרחובות היה הסממנים הדיקטטוריים, האנטי-דמוקרטיים, שבהתנהגותו של ארדואן: במהלך השנים האחרונות הוא השליך לכלא קרוב ל-100 עיתונאים בשל ביקורת שהם מתחו עליו. ממשלת טורקיה בהנהגתו פיקחה על התכנים שהעלו משתמשי האינטרנט הטורקיים לאתרי התקשורת החברתית ובעיקר פייסבוק וטוויטר. המשטרה רואה לעצמה היתר לדכא הפגנות נגד ארדואן בנחישות וללא כל רגישות, בגז מדמיע, בגז מהול במים ואף בכדורים מכוסים בגומי הגורמים לכאב רב גם אם אינם ממיתים. בהפגנות האחרונות מפגין איבד את עינו כתוצאה מפגיעת קליע מצופה בגומי. הסגנון הבוטה והצעקני של ארדואן מרגיז רבים רבים מבני טורקיה החשים מושפלים מיהירותו. ההסכם שהגיע אליו לאחרונה ארדואן עם מנהיג הכורדים, עבדאללה אוצ'לאן, גם הוא הרגיז רבים מאלה הרואים בלאום הטורקי ובזכויותיו את עיקר העיקרים. בעיניהם, הסכם זה הוא כניעה לטרור הכורדי, ומבחינתם כל ויתור שיינתן לכורדים פוגע באופיה הטורקי של המדינה. גם מדיניות החוץ של ארדואן זוכה ללא מעט ביקורת: מעורבותו בסוריה תרמה לאנדרלמוסיה במדינה זו, וטורקיה הפסידה את שוקי העולם הערבי שסוריה הייתה הגשר אליהם. הפליטים הסוריים בטורקיה - כ-200 אלף ואולי אף יותר - מעיקים על התקציב הטורקי, והמתיחות בגבול בין טורקיה וסוריה אינה תורמת לשקט הנחוץ לשגשוג כלכלי. רבים מהטורקים החילוניים רואים בשלילה את הסיוע שמגיש ארדואן למורדים באסד המזוהים עם אל-קאעידה, כמו שהם מתנגדים לאהדתו המופגנת לחמאס בעזה, והם מאשימים אותו ביצירת פרשת המרמרה. הם אינם מסכימים אומנם עם התגובה הישראלית שלדעתם הייתה מוגזמת וחסרת כל היגיון, אבל במקביל יש ביניהם לא מעטים הסבורים כי האירוע החל בפרובוקציה בלתי מוצדקת של ארדואן. סגנון הדיבור הצעקני של ארדואן, זלזולו במתנגדיו הפוליטיים, הקפדתו על הסממנים הדתיים ומדיניות החוץ האקטיבית שלו כלפי המזרח התיכון עוררו במתנגדיו חשש כי הוא מנסה להחיות את האימפריה העותומנית, ולהפוך לסולטן מודרני. החששות הללו התגברו בשנתיים האחרונות כשהוא החל להעביר סמכויות מראש הממשלה לנשיא, מתוך כוונה להיבחר ב-2014 לנשיא בעל סמכויות שליטה כמו נשיאי ארה"ב, צרפת וברזיל, המשמשים כראשי הרשות המבצעת של מדינותיהם.
|
ארדואן מאשים זרים בהתססת ההמונים נגדו, וגייס להגנתו את תיאוריית הקונספירציה
▪ ▪ ▪
|
רובע תקסים הוא ליבה של איסטנבול ומעוזה של המדינה הלאומית, המודרנית. במרכזו עומד פארק ע'אזי שבו יש מאות עצים עתיקים, שאתאטורק אהב להסתובב ביניהם. שיפוץ המקום הכולל הקמת מסגד ועקירת עצים נראה בעיני החילונים כפגיעה איסלאמית בסמליהן של החילוניות והלאומיות הטורקיות. פגיעה זו הייתה הניצוץ שהצית את הציבור החילוני ושלח אותו לרחובות להגן בגופו על כיכר תקסים, על סמלי הלאום, התרבות, האומנות, הדמוקרטיה, זכות הדיבור ומתיחת הביקורת. יש שמועות שבין הנהנים מהשינויים בכיכר תקסים נמצאים גם שני אנשי נדל"ן המקורבים אישית ל ארדואן. שמועה כזו יוצרת רושם של שלטון רקוב ומושחת, המוסר את סמלי הלאום תמורת חברות עם ראש הממשלה. ארדואן מאשים זרים בהתססת ההמונים נגדו, וגייס להגנתו את תיאוריית הקונספירציה. "קומוניסטים" הוא קורא להם, ודובריו טוענים כי מחוללי ההפגנות אינם יותר מקומץ אנשי שוליים המשתייכים לשמאל הקיצוני. התקשורת הטורקית ממעיטה לסקר את אירועי השבוע האחרון, כדי לא לתת פרסומת חינם למחוללי ההפגנות וכדי לא לעודד את הציבור להמשיך בהן. ארדואן בעצמו משדר "עסקים כרגיל" ויצא השבוע לסיור במדינות צפון אפריקה. גם לעזה הוא אמור להגיע במהלך החודש, תוך התרסה ברורה כלפי נשיא ארה"ב שניסה להניאו מכך באמצעות מזכיר המדינה שלו ג'ון קרי.
|
סביר להניח שארדואן יהיה בעתיד הקרוב קשוב יותר לאנשי מפלגתו החולקים על סגנון דיבורו ועל השליטה שלו על כל דבר ועניין
▪ ▪ ▪
|
כפי שהדברים נראים עכשיו, ההפגנות אינן מסכנות את המערכת השלטונית בטורקיה, ואינן מזיקות באופן ניכר לתדמיתו של ארדואן. יש גם פרשנים הטוענים שההפגנות אפילו מחזקות את מעמדו בקרב החוגים הדתיים, שכן הם חוששים מפני תחיית החילוניים ושיבתם להנהיג את המדינה. בפגישותי עם אישים ממפלגת השלטון הדתית בביקורי בטורקיה בקיץ שעבר, הביעו כמה מהם תרעומת רבה על סגנונו הבוטה של ראש ממשלתם, על האימפולסיביות שלו, על יחסו המתנשא אל כל מי שאינו נמצא במעגל הקרוב אליו, ועל הצעקנות שהוא הכניס לחיים הפוליטיים של המדינה. הם גם אינם תומכים ביחסו לישראל. חלק מהם אפילו טענו שהם מתביישים בו, אבל אין להם ברירה אלא לתמוך בו, משום שהוא יודע להלהיב את ההמונים, בעוד שמנהיג אחר עלול להיות חיוור ובלתי אטרקטיבי והתוצאה תהיה שיבת החילונים לשלטון. על ארדואן יהיה להסיק מסקנות מההפגנות, גם אם הן תיפסקנה. שכן, אם יתמיד בהתנהגותו, הן עלולות להתחדש ואף להתגבר. במצב כזה, תשלם טורקיה מחיר כלכלי גבוה, שכן תיירים מדירים את רגליהם ממדינות סוערות. סביר להניח שארדואן יהיה בעתיד הקרוב קשוב יותר לאנשי מפלגתו החולקים על סגנון דיבורו ועל השליטה שלו על כל דבר ועניין. ייתכן אף שישחרר חלק מהעיתונאים שהשליך לכלא, אך ספק אם הוא יכול לשנות מן הבסיס את מדיניותו ואת התנהגותו, וודאי שלא את אופיו. במצב שנוצר בעקבות ההפגנות, יקשה עליו להמשיך בשינויי החקיקה שנועדו לחזק את מעמד הנשיאות על חשבון זה של ראשות הממשלה, שכן הציבור מודע היום יותר מבעבר לשאיפתו לצבור כוח ואולי גם להפוך לסולטן האימפריה הטורקית הניאו-עותומאנית. לכן רחובות טורקיה עשויים לראות בעתיד מקרים נוספים של הפגנות, אלימות, פצועים והרוגים, שבכל פעם יעוררו מחדש את התהיות: האם טורקיה היא באמת דמוקרטיה? האם האליטה השלטת יודעת לשמור על זכויותיהם האזרחיות של אלה שאינם חלק ממנה? האם אין במדינה זו דרכים יותר שקטות ומסודרות להשפיע באופן לגיטימי על התנהגות השלטון? נראה כי יעברו עוד שנים עד שטורקיה תהפוך לחלק בלתי נפרד מהתרבות האירופית, אבל עד אז, עלולה אירופה להפוך לחלק בלתי נפרד מהתרבות האיסלאמית. לאתר מגזין מראה -------------------------------------------------------------------------------- המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון". הכותב הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. תאריך: 09/06/2013 | עודכן: 09/06/2013 --------------------------------------------------------------------------------
|
|