רַחֲמִים! האונייה נִשְׁבֶּרת! אִשְׁתִּי! בָּנַי! שָׁלוֹם לְךָ,
אָחִי! אֲנַחְנוּ שׁוֹקְעִים, שׁוֹקְעִים, שׁוֹקְעִים.
הקוסם, פרוספרו, מקבל דיווח על מה שקרה: כולם, מלבד הספנים, נטשו ספינה
ואל קצף הגלים קפצו!
הנסיך מספר: אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶת אָבִי טוֹבֵעַ בַּמְּצוּלָה. אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶת
הרוחות שרות באוזניו: בַּמְּצוּלָה אָבִיךָ נָח,
שִׁלְדּוֹ הָפַךְ אַלְמֹג,
שְׁתֵּי הַפְּנִינִים הִנָּן עֵינָיו.
אָבִיךָ לא יִמּוֹג.
שניים מהניצולים נחותי הדרגה: מִכֵּיוָן שֶׁהַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו טָבְעוּ בַּסְּעָרָה, אֲנַחְנוּ עַכְשָׁיו הַשַּׁלִּיטִים באי!
הקצין הראשון – בתום המחזה: הָאֳנִיָּה,
שֶׁרַק לִפְנֵי שָׁעוֹת טָבְעָה,
עכשיו בְּטוּחָה וּמְצֻחְצַחַת הִיא,
כְּמוֹ לִפְנֵי הַהַפְלָגָה.
נגד "היתה":. הקוסם, לבתו: הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא אֲשֶׁר רָאִית,
אֲשֶׁר רִסֵּק אֶת הַסְּפִינָה, וְאֶת מִדַּת הָרַחֲמִים עוֹרֵר בָּךְ, בַּת,
אֲנִי בְּכִשּׁוּפַי עִצַּבְתִּי כָּךְ,
שֶׁשַּׂעֲרָה מֵרֹאשׁ נוֹסְעֶיהָ לֹא
נָפְלָה – אֲשֶׁר רָאִית טוֹבְעִים בַּיָּם
וְאֶת זַעֲקָתָם שָׁמַעַתְּ
הקצין מדווח: יָשַׁנּוּ כְּמוֹ מֵתִים, וְ'נִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיךְ, אַחְרֵי שֶׁמתַּחַת לַסִּפּוּן שָׁמַעְנוּ
נְהָמוֹת, שִׁקְשׁוּק שַׁלְשְׁלָאוֹת.
זְוָעָה שֶׁל תֹּפֶת, פתאום הִתְעוֹרַרְנוּ –
חָפְשִׁים, סְדוּרִים, כְּאִלּוּ כְּלוּם
לִרְאוֹת כְּמוֹ חֲדָשָׁה אֶת הַסְּפִינָה
הַמַּלְכוּתִית וְ'תָּרַב-חוֹבֵל מַבִּיט בָּהּ!
"תפקידה" של הסערה כשבאי הבודד...
הַכֹּל טִבְעִי יִפְרַח, לְלֹא עָמָל
וָיֶזַע, לְלֹא בְּגִידָה וָכַחַשׁ, חֶרֶב
וַחֲנִית לֹא יֵרָאוּ בָּאָרֶץ.
הַטֶּבַע הוּא אֲשֶׁר יַפְרֶה הַכֹּל,
כְּמֵעוֹלָם!
הקוסם, אחרי שהכניע את אויביו באמצעות הסערה, מחליט לסלוח להם על-מנת לחזור ליום-יום: נָדִיר
לִבְחֹר בַּטּוֹב מִלַּעֲשׂוֹת נָקָם;
בַּהֲבִינָם חֶטְאָם, שָׁלְמָה מְלַאכְתִּי
וְלֹא אוֹסִיף לִכְעֹס וְלוּ דַּקָּה.
פַּתַּח אֱסוּרֵיהֶם, אֲרִיאֵל, קְסָמַי
בְּטֵלִים; אֶת חוּשֵׁיהֶם הָשֵׁב לָהֶם
וְיִהְיוּ נָא כְּבָרִאשׁוֹנָה.
ולרוחות, ששרתו אותו במשך 12 שנות גלותו באי, הוא מודיע: בִּקַּשְׁתִּי עֶזְרַתְכֶם, הו, עדינים,
לְהַחֲשִׁיךְ אוֹר יוֹם וּלְהַטִּיל
סוּפָה בֵּין יְרַק הַיָּם לִתְכֹל שָׁמַיִם,
אֲבָל אֲנִי עַל יְכָלְתִּי לִגְזֹר קְסָמִים
מוֹחֵל בָּזֹאת! היום אֶשְׁבֹּר מַטִּי, אֶקְבֹּר אוֹתוֹ בְּלֵב-
הָאֲדָמָה וּבְקַרְקַע הַיָּם,
אַטְבִּיעַ אֶת סִפְרִי.
המלך מבקש הסבר: הַסְבֵּר לִי אֵיךְ נִצַּלִתָּ, וְכָאן לִפְגּשׁ
אוֹתָנוּ צַצְתָּ, שָׁלֹש שָׁעוֹת אַחְרֵי
אֲשֶׁר טֹרְפָה אֳנִיָּתִי; אַחְרֵי –
אֲבוֹי לַזִּכָּרוֹן! – שֶׁפֶרְדִּינַנְד,
בְּנִי יְחִידִי, אָבַד לִי?
הקוסם: ולִי אָבְדָה בִּתִּי יְחִידָתִי בַּסְּעָרָה!
(הבת לא אבדה ממש – רק לאביה, בעולם האידיאלי שבדמיונו. במציאות, היא חוזרת אל היום-יום, כמלכה)
(הקוסם, שחזר להיות דוכס, לעצמו) עכשיו אפליג למִילָנוֹ, ושָׁם, כדוכס,
אֶפְרֹשׁ לעניניי, כְּשֶׁכָּל הִרְהוּר שְׁלִישִׁי שֶלִּי
יִהְיֶה קִבְרִי.
סוף דבר לקהל, מפי הקוסם): סוֹפִי יֵאוּשׁ אֵפוֹא, אֶלָּא
אִם כֵּן תַּצִּיל אוֹתִי תְפִלָּה,
אֲשֶׁר תִּגַּע אֶל רַחֲמִים,
אָשָׁם תָּסִיר מֵעַל שִׁכְמִי.
וּכְפִי שֶׁחֲטָאֵיכֶם כּוּפְּרוּ,
אוֹתִי בְּחֶסֶד שַׁחְרְרוּ.