כבר תריסר אביבים תמימים מככבת "קלואליס", הממוקמת במתחם הסיטי של רמת-גן, כמסעדה יוקרתית, עם קהל-סועדים הנמנה ברובו עם ה"מי ומי" של החברה הישראלית. הדברים אמורים במסעדה אלגנטית, מעוצבת היטב ומרווחת מאוד. שולחנותיה עטורים מפות צחורות ומרוחקים זה מזה כדי למנוע צפיפות יתרה ביניהם. הם מוצבים מול מטבח חזיתי, מצוחצח למשעי, שחולש עליו ויקטור גלוגר, שף יצירתי, המצליח אומנם לבנות את הקולינריה שלו כיצירת-אמנות, אבל עם טעם שאינו מזכיר, בהכרח, מאכלים ברמה של גורמה אמיתי.
למען הגילוי הנאות צריך להודות ש "קלואליס" (רחוב אבא הלל 16) היא, בהחלט, מסעדה פלצנית, נובו-רישית מדי ויקרה להחריד. הגם שבמרוצת כל ימות השבוע היא מציעה ארוחות עסקיות - מחירן בשמיים ללא שום סיבה.
הסבנו בשניים, לעת צהריים, ומלצרית אדיבה תקעה לידינו תפריט מהודר. דלינו ממנו מנה ראשונה של סלט-חצילים קלויים על הגריל, עם מגדל מתנשא של צנימים - מנה שהושקע בה דמיון יצירתי פורה ביותר, אבל שלא הצטיינה, מבחינה קולינרית, בשום איכות ייחודית משלה. בת הזוג הימרה על קוקי-סאן-ז'ק, עם ירקות-שורש ברוטב כמהין, שאף הם, מסתבר, לא הצליחו להתעלות על עצמם, זולת הרוטב שננסך עליהם.
תרכובת כימית?
מן המנות העיקריות בחרנו בנתח-קצבים בגריל, בתוספת של ירקות מאודים; אבל הבשר, אללי, לא היה נימוח דיו. מנתה של בת הזוג - שרימפס-ריקוטה, עם בייבי-אספרגוס, גבינת-פטה, למון-גראס, שום וצ'ילי - נראתה כמו תרכובת של ניסוי כימי במעבדה - בקיצור: יותר עושה רוח ופחות טעימה. שתי המנות לוו בבקבוק של סודה צוננת, מרוות-נפשות.
ואז הגיע תור הקינוח, בדמות וריאציה של תפוחים, שהורכבה מכדור של גלידה, שני ביסקוויטים אפויים וקרם - והכל על בסיס התפוח עצמו. שוב הייתה זו מנה ממש מקורית ובהחלט מעניינת, אבל לא הרבה מעבר לזה! ולבסוף היה זה אספרסו כפול, תפל ועייף, שסיים ארוחה בינונית למדי.
נפרדנו בכעס מסכום של 480 שקל, כולל תשר של 15% למלצרית קשובה, שידה מן הסתם לא הייתה במעל המחיר הבלתי-מוצדק - בוודאי לא עבור ארוחה הנחשבת עסקית.
