הנצחת השואה
אין ספק שהשואה היא המאורע המכונן הטראגי ביותר בחיי העם היהודי. לכן נכון עשה שר החינוך,
שי פירון, שהחליט על גיבוש תוכנית מסודרת להנחלת השואה בגנים ובבתי הספר.
הגישה הטוענת, שהוראת השואה לגיל הרך אינה מתאימה, היא טעות פדגוגית ממדרגה ראשונה. הגישה הפסיכולוגית גורסת שכל נושא - ולוּ הקשה ביותר- ניתן להקנות בכל גיל. השאלה היא רק איך ללַמד את הנושא, תוך התאמת החומר לרמת התפיסה וההבנה של הילד.
יש לזכור, כי התעלמות מנושא השואה בגנים ובכיתות הנמוכות של בתי הספר כמוה כהטמנת הראש בחול של בת היענה. שהרי הנושא עולה במשפחות ניצולות השואה לדורותיהן וכן בצפירה ביום השואה. אם הילדים לא ילמדו את הנושא בצורה נכונה, הם יקלטו אותו - כפי שקורה היום - בצורה מעוּותת ומפחידה.
ראוי אפוא לברך את השר פירון על היוזמה המבורכת, מה עוד שלמרבה הצער דור נצולי השואה הולך ונכחד, והצעירים של היום הם דור המחר שישאו את לפיד הזכרון וינחילו אותו ואת מורשת השואה לדורות הבאים. כך הנצחת השואה תהפוך לחלק בלתי נפרד מהתודעה היהודית, הלאומית וההיסטורית שלנו.
מי כאן המנהיג?
דומה שראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שזכה לא פעם (ביושר) לכינוי "זגזגן בלתי נלאה", מתגלה במהלך כהונתו כמנהיג אחראי, בעל יכולת קבלת החלטות עצמאית, המפגין נחישות ועקביות לפחות בסוגיית הפצצה האירנית.
בניגוד לכל כללי התקינות הפוליטית (כפי שהוא נוהג במשא-ומתן המדיני עם הפלשתינים - הציפור השנייה שהשיג ביָדו בדרך למאבק הנזכר, תוך שחרור מחבלים), נתניהו הסיר את כל הכפפות במלחמה הגרעינית, ועומד על זכותה הבלתי מתפשרת של ישראל להגן על עצמה מפני ההתחמשות באירן, תוך חשיפת שקריה וצביעותה לעיני העולם.
במאבקו הנחוש נתניהו לא נרתע מלהתנגד למעצמה הידידותית האמריקנית, שמנהיגה אובמה הוא שמתגלה כהססן בלתי נלאה (עיין ערך המלחמה בסוריה) וכאנדרדוג, שנכנע לתכתיבי רוחאני, במחיר הסכמים שלא שווים את הנייר שעליהם הם חתומים. נראה שבמאבק עקרוני זה נתניהו הוא שתופס את מקום עמיתו ומתגלה כמנהיג מספר אחת בעולם. כל הכבוד!
הלוואי שביבי יגלה אותה נחישות בנושאים המדיניים ובמאבק למען שחרור
פולארד. ובא לציון גואל.
יש כבוד
בבתי הספר הממלכתיים יש קודים של התנהגות לכיבוד אתרים וחפצים דתיים. כך למשל, נהוג בהם להסיר את הנעליים בביקור במסגד, ולהבדיל כיהודים הם יכבדו את קדושת הכותל ובתי הכנסת, כמו גם ספרי תורה, תנ"ך, סידור תפילה וכדומה.
אי לכך, לא ברור מדוע יצא קיצפם על ההוראה של שר החינוך, שי פירון, לגנוז ספרים שמופיע בהם שם ה' המפורש, שיש לו מעמד של קדושה, לא פחות מהסידורים והחומשים. למותר לציין, שאין מדובר בכפייה דתית, שיש להניח שהשר הליברלי אינו חשוד בה, אלא בכיבוד אלמנטים דתיים, המקובל גם בציבור החילוני, וחשוב לא פחות מחליצת נעליים במסגד.
דומה שההתנגדות להוראה זו, במקום לכבדה, מצביעה על תופעת הדוספוביה (פחד מפני הדת). בעידן המודרני הגיעה השעה לשים קץ לתופעה הארכאית, לליבוי היצרים ולסטיגמות הכרוכות בנושא זה, ולכבד רגשות דתיים, מתוך כבוד לזולת וליהדות. הדבר גם יתרום לאחדוּת לבבות בין כל חלקי העם, וּבא לציון גואל.
בית הבד
לאחרונה מתגבשת בפייסבוק קבוצת מחאה של נשים למען הנקה במרחב הציבורי. אין ספק, מדובר בדרישה לגיטימית להזנת התינוק, כאשר היא נעשית בצנעא מתחת לבַּד.
אולם עם כל הכבוד לקבוצה זו, יש קודים התנהגותיים הֶחָלים במקומות ציבוריים, ותוקפם לא פג גם כאשר מדובר בהנקה. אחד מהם הוא הצניעות. ואילו אותה קבוצה של נשים מבקשת לאַשר בחקיקה הנקה ברשות הרבים, תוך חשיפה גופנית, תופעה הגובלת ללא ספק בפרובוקציה ובהשפלה עצמית, המשקפת את זילוּת האישה.
האם אין מדובר במופע של חשפנות בעִילה של הנקה? די להתחסדות. זוהי הפגנה פמיניסטית של שריפת הבגד, שעברה כבר מזמן את גבול הטעם הטוב והנורמות המקובלות.
קצת צניעות לא תזיק.
