המכבים של ימינו

במהלך מבצע "דני" לשחרור שפלת יהודה במלחמת השחרור בתש"ח, שימש רחבעם זאבי כקצין הסיירים של חטיבת יפתח-פלמ"ח. בבוקר ה- 16 ביולי 1948, הוא נקרא למפקדו דן לנר, ששימש כקצין המבצעים החטיבתי. דן ישב מתחת לעץ במדרונו של הכפר הערבי ברפיליה, שכבר נכבש אז על-ידי כוחותינו. דן לנר הצביע על מפה טופוגראפית של אזור הקרבות בגזרת החטיבה והראה לרחבעם את מקומו של גשר בכביש המחבר את הכפר נעלין עם בית נבאלה. דן תדרך את רחבעם, ותיאר גשר גדול, הנטוי על ואדי נטוף, שלפי הידוע, אין עליו שמירה. הפקודה הייתה לצאת בליל 16-17 ביולי ולפוצץ את הגשר. מטרת פיצוץ הגשר, הייתה מניעת התקפת שריון של הלגיון הערבי על כוחות חטיבה 8 (בפיקודו של יצחק שדה), אשר היו אז בבית נבאלה. רחבעם יצא לסיור מוקדם לאזור הגשר, בכדי ללמוד את הדרך המובילה אליו, וכדי ללמוד את פרטי הגשר, לצורך ההכנות החבלניות. לסיור הזה יצא רחבעם עם עוד סייר, ועם קצין התרבות הגדודי של הגדוד הראשון של הפלמ"ח, חבר קיבוץ קיסריה, ושמו יוסקה אמוראי. החבורה הקטנה יצאה לדרך ונעה על השביל המוביל לכפר מדיה. לפני נחל מודיעים פנו צפונה לעבר הגשר. ההשגחה העליונה כיוונה את דרכם חזרה בקרבה גדולה מידיי לכפר מדיה. על-פי הידוע להם, הכפר היה צריך להיות נטוש וריק מאדם, ולמרבה הפתעתם נפתחה עליהם אש מתוכו. רחבעם החליט להסתער על הכפר. פעמה בהם רוח גבורת המכבים: שלושה רובאים - סייר, קצין תרבות וקצין סיירים עם מאה כדורים ושני רימונים לכל אחד, מסתערים על כפר ערבי שיש בו כוח בלתי מוגדר ובלתי ידוע. הערבים שבכפר נדהמו מהעוז של היהודים, או אולי חשבו שהם מהווים את חודו של כוח גדול יותר. היהודים האמיצים נקטו גם תחבולה מחוכמת, תפסו בית גבוה וירו מכל החלונות והדלתות כדי ליצור תדמית של כוח גדול ועוצמת אש רבה. ותפעם רוח המכבים ברחבעם ויוסקה אמוראי והסייר האלמוני. התוצאה: הערבים נמלטו לחורשת זיתים שממזרח לכפר ולא שבו עוד. כך מכבים מנצחים. כך ננצח. היהודים, בדילוגים ובחיפוי הדדי חצו שוב את ואדי נטוף ושבו לברפיליה. בדרך הפתיע רחבעם את עצמו ואת חבריו, בהודיעו כי זה עתה כבשו את כפר המכבים מודיעין. בדוח מטה חטיבת "יפתח" למטה "מבצע דני" נמסר על כיבוש הכפר מדיה. פטרול הסיור של רחבעם זאבי כבש בהיסח הדעת את מולדת החשמונאים. את הכפר מודיעין. הלא היא תל א-ראס, שעל יד הכפר מדיה. התגלות אלוהית נסתרת. רחבעם ידע וכתב כי בכפר הקטן הזה החל מרד המכבים בשנת 167 לפני הספירה הכללית, מרד שחולל מתתיהו הזקן נגד היוונים-הסורים ששלטו אז בארץ. המרד הזה ומלחמות הגבורה של המכבים הם הם מעיינות הגבורה מהם אנו שותים ועליהם התחנכנו. הם היפרו את דמיוננו, ועם גיבוריהם הזדהינו. רחבעם מספר כי בנעוריו היה מתקנא בתנועה שהקדימה ונטלה את השם מכבי לעצמה. רחבעם הגדיר את מרד המכבים כמרד דתי לאומי, מרד של מעטים מול רבים, מלחמת שחרור של עם כבוש הלוחם לחירותו ומנצח על-אף נחיתותו הצבאית, אבל עם איתן ברוחו ונכון להקריב. את כל תורת המלחמה שלנו למדנו מאורחות המלחמה של מתתיהו ובניו, בני הכפר הקטן בשפלת יהודה. כאז כן היום. רחבעם כתב כי הסיסמא שטבע הרצל "המכבים ישובו לתחייה" היא כמו דברי נבואה שהתאמתו בשדות הקרב של עם ישראל. נראה לי הכותב, שכעת הם מתאמתים ביתר שאת וביתר עוז ברוחם והגשמתם של המתנחלים ביהודה ושומרון וגוש עציון ודרום הר חברון. ועוד יותר מכל, ברוחם של אנשי ונוער הגבעות. הם ליבת המכבים של ימינו. ברוח ובמעש מציתים הם את המרד הקדוש בשקר תהליך השלום, שאינו אלא תוכנית מינכן 2014. המכבים של ימינו, כאז כן היום, לוחמים בהתייוונות והיוונות האמריקנית אירופית. ניצחון המכבים מובטח. זהו המסר האלוהי הכביר של חג החנוכה - לימינו אנו.