מי יש להם במקום ארה"ב?
במאמר ראשי מתייחס העיתון "אלח'ליג'י" באיחוד מדינות המפרץ (22.11.13) לדבריו של שר החוץ
אביגדור ליברמן שאמר כי הקשר של ישראל עם ארצות-הברית המסובכת צבאית וכלכלית הולך ופוחת, ועל ישראל לחפש בעלי ברית נוספים עם אינטרסים משותפים, מדינות שאינן מחפשות כסף, ואינן זקוקות לעולם המוסלמי, אלא מדינות המחפשות ידע.
לדברי "אלח'ליג'", "ישראל זוכה לתמיכה מוחלטת מארה"ב שמגנה עליה בזירה הבינלאומית, ומבטיחה לה יתרון אסטרטגי ומסייעת לה במענקים נדיבים על חשבון העניים באמריקה. ובכל זאת, בישראל מעוניינים להחליף את המעיין הבלתי נדלה הזה. אלה הם דברי הבל. וכי איזו מדינה מסוגלת ומוכנה לתת לישראל מה שארה"ב נותנת? אין מדינה בעולם המוכנה לסייע לישראל כמו ארה"ב, ואין מדינה היכולה להפגין את כוחה כלפי העולם כמו ארה"ב".
העיתון מסכם בתחזית כי "דברי ליברמן יעוררו לעג וקלס בחוגים הבינלאומיים".
חג! איזה חג?
בימים אלה חוגגת לבנון את יום עצמאותה ה-73. הזהו חג? הזוהי עצמאות?
לבנון שנוסדה כמדינה ניטרלית ובלתי מזדהה קיבלה את עצמאותה שנתיים לפני סוריה. היא בעלת ישות מיוחדת בשל הדו-קיום בין עדותיה המרובות. בשעתה נקראה לבנון שווייץ של המזרח התיכון, ופני המערב במזרח ופני המזרח במערב. אך מהו מצבה כיום ומה נותר ממנה?
- לבנון איבדה את עצמאותה והפכה גרורה אירנית;
- לבנון היא זירת קרבות, פיגועים וטרור, זירת התגוששות בין שיעים לסונים;
- אירן וחיזבאללה גררו את לבנון לבצה הסורית בניגוד לרצונו של רוב העם הלבנוני וללא החלטת ממשלה. ואילו אירן וסוריה הפכו את הלבנונים המתנגדים להן יעד לפעולות איבה;
- למעלה מחצי מיליון פליטים סוריים שוהים על אדמת לבנון ומהווים נטל כבד על הכלכלה, היציבות והביטחון;
- הבחירות הפרלמנטריות נדחו ב-17 חודשים בשל מחלוקת בדבר חקיקת חוק שהבטיח לחיזבאללה ניצחון ודאי בבחירות עוד לפני פתיחת הקלפיות;
- הממשלה התפטרה, וראש הממשלה המיועד נג'יב מיקאתי נכשל בהרכבת ממשלה חדשה בשל הענקת אפשרות לחיזבאללה לבטל את החלטות הממשלה;
- מועד הבחירות לנשיאות מתקרב (מאי 2014), אך אין ביטחון כי הללו אכן תתקיימנה. נראה כי כהונתו של הנשיא הנוכחי מישל סוליימן תוארך, כמו זו של הנשיא הקודם אמיל לחוד;
- כלכלת לבנון קורסת, ותנועת התיירות שנחשבה אחד מיסודות הכלכלה הלבנונית כמעט שבקה חיים בגלל האנרכיה והפיגועים.
בכל זאת, בלבנון חוגגים כביכול, ויש להם יום חופשה והם צופים במצעד הצבאי הנערך מדי שנה.
על כך אמר המשורר הערבי: "הו חג! באיזה מצב אתה חוזר אלינו" (עיד באייתי חאל עודת יא עיד).
אשרת כניסה לגן עדן
"תבטיח את מקומך בגן עדן", היא כותרת מאמרו של הסופר אברהים אלג'בין בעיתון "אלערב" (21.11.13). הסופר מזכיר את מה שעשה בשעתו המנהיג הרוחני העליון רוחאללה חומייני בשנים של מלחמת עירק-אירן, כשחילק ללוחמיו עותקים מפלסטיק מהמפתח לגן עדן שעליהם היה רשום 'Made in China'.
"הדבר חוזר על עצמו בימים אלה. מועמדת לבחירות הפרלמנט העירקי הכריזה כי לא תיכנס לגן עדן אלא עם התומכים המצביעים בעדה. היא גם חילקה אשרות כניסה לגן עדן חתומות על ידה.
"גם אוסמה בן-לאדן ויורשו אלד'ואהרי חילקו מפתחות לגן עדן.
"גם בקרב לוחמים של חיזבאללה ושל משמר המהפכה האירני בסוריה מחלקים דרכונים עם אשרת כניסה לגן עדן. בדרכונים אפילו צויינו את שמות החלקות בגן עדן שאליהן יופנו השהידים, כמו 'בית השלום', 'האושר', 'בית הנצח', 'החלקה הטובה' ו'הגן'.
"השאלה היא, האם יסכים האל - ישתבח שמו - לחיות בשכנות עם מיליוני הטפשים החולמים על תאוות זולות? האם אין גבול לחוסר ההיגיון?".
הנקם הערבי מדהים את העולם
היא כותרת מאמרה של הסופרת סוסן אלבטח ("אל-שרק אל-אווסט" 16.11.13):
"לפי הנתונים של המרכז לחקר מלחמות האזרחים באוסלו, מתברר כי הערבים בזמן הזה הם העמים האלימים ביותר והפרימיטיביים ביותר עלי אדמות. ושפיכות הדמים בזירה הערבית מאששת את הנתונים של המרכז הנ"ל.
"הזירה הערבית בתאוותה לשפיכות הדמים ולמעשי הטבח היא תופעה יוצאת דופן. מספר ההרוגים שנפלו מאז 2007 בסודן, סוריה, עירק, לוב ותימן - יעיד על כך. הערבים שוחים נגד הזרם. בזמן שעמים אחרים נשמו לרווחה בעקבות נפילת מסך-הברזל ומצאו את דרכם לעבר השגשוג הכלכלי, המדע והתרבות, הפך
סדאם חוסיין את עירק לגהינום, ומאז שהכריז מלחמה על אירן ב-1980, לא ידעו עמי ערב ולו שנה אחת ללא שפיכות דמים.
"בגלל השאיפה העזה שלהם לנקם, כל מהפכה ערבית הופכת חיש מהר למלחמת אזרחים ולמלחמה עצמית - תופעה המשפיעה באופן שלילי על השלום העולמי.
"השבועון 'אקונומיסט' מציין כי ב-2012 נהרגו 178 אלף בני אדם בגלל האלימות הערבית. ולפי נתונים שמסר איש האופוזיציה הסורי פאיז שרה, מספר הקורבנות בסוריה מגיע ל-115 אלף במרוצת שלוש שנות המלחמה.
"מאז 1948 חווים הערבים מלחמות פנימיות וחיצוניות, ובכך רושמים הערבים שיאי גינס על התנהלותם הגרועה בטיפול בסכסוכיהם הפנימיים והחיצוניים, דבקותם העקשנית בשפיכות דמים בלי שישיגו ניצחון כלשהו.
"וזה מזכיר את אמירתו של סטלין: 'הריגת אדם אחד היא טרגדיה, אך הריגת מיליון בני-אדם היא נתון סטטיסטי'".
החלשים כן יכולים לנצח
כיצד גובר החלש על החזק? זהו נושא ספרו "דוד וגולית" של הסופר והעיתונאי האמריקני מלקולם גלדוול שיצא לאור לאחרונה. המחבר מנתח את הסיפור המקראי הנ"ל מזווית שונה. לדבריו, דוד לא היה חלש כפי שמסופר, וגם גלית לא היה חזק ואימתני כפי שאנו מתארים לעצמנו.
הרועה הצעיר דוד ניצל את נקודות התורפה של גולית והפך אותן לנקודות עוצמה לעצמו. הוא בחר בטקטיקה שונה בקרב המתבססת על הפתעה. וזאת בניגוד לטקטיקה המסורתית של עימות צמוד בין שני היריבים. דוד הבין כי היאבקות עם יריבו הענק פירושה מוות ודאי, ואילו גולית רק ציפה שדוד ייצמד אליו ואז גולית יחסלו.
זאת ועוד, דוד לא רצה ללבוש את שריון הקשקשים הנחושתי המסורבל, ולא רצה לחבוש את הקסדה הכבדה שהייתה מכבידה עליו ומאיטה את תנועותיו. דוד גם היה אמן בשימוש בקלע שהיה נשק קטלני בפגעו במטרה. ואילו גולית היה מסורתי, כבד תנועה, וסבל מראייה לקוייה. כשראה את דוד, נדמה לו שנשא חרב. הוא הבין מכך שדוד עומד להתקרב אליו, ויהפוך טרף קל.
דוד זינק לכיוון הלוחם הענק בקלילות ובמהירות וכיוון את האבן שפגעה במצחו. גולית הסתחרר ונפל, ובטרם התאושש, התנפל עליו דוד, משך ממנו את חרבו, בה כרת את ראשו והכריז על נצחונו.
זהו בקיצור סיפור המיתוס הדתי שמשמעו נצחון החלשים על החזקים; נצחון הצדק על החמס, למרות היותו של החמס חזק והצדק - חלש.
מגמת הסופר מן ההיבט החדשני לסיפור היא ללמדנו כי החלשים אכן יכולים לנצח את החזקים, לו ידעו לנצל את נקודות תורפתם ולהפכן לייתרונות. אמירתו אינה מצטמצמת ליריבים בקרב, אלא גם נוכח הקשיים שעמם אנו נאלצים להתמודד בחיי היומיום. מצבים שמצטיירים בעינינו כקשיים ומכשולים יכולים להיות מקורות של עוצמה למרות שאיננו מסוגלים להבחין בכך ממבט ראשון.
