להיסטוריון פרופ' רוברט ויסטריך - בעל הקתדרה ע"ש נויברגר להיסטוריה אירופית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים וראש המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה - פרסומים רבים. בין ספריו האחרונים נכללים "
A Lethal Obsession" (אובססיה קטלנית), המנתח את האנטישמיות בת זמננו במובנה הרחב ביותר, וכן
ספר בגרמנית על האנטישמיות המוסלמית, שבו הוא מצביע על נקודות דמיון בינה ובין האנטישמיות הנאצית.
ספרו החדש ביותר של ויסטריך "
From Ambivalence to Betrayal: The Left, the Jews, and Israel” הוא עוד יצירה שהיא מופת של למדנות. פרקיו המעוצבים במיומנות של הספר יכולים לעמוד כמאמרים בזכות עצמם, והוא מכיל ניתוח מרתק של התפתחות דעותיהם של השמאל הקיצוני ושל הסוציאל דמוקרטים בנושא המכונה "הבעיה היהודית".
את הדיון בנושא מתחיל ויסטריך כבר במאה ה-19. רוחב יריעה זה מאפשר לקורא לראות את המוטיבים האנטישמיים של השמאל שבעשורים האחרונים צצו ועלו מחדש באופנים שונים. כך למשל, עוד כ-100 שנה לפני שהאו"ם אימץ ב-1975 את קביעתו המפורסמת ש"ציונות היא גזענות", מיתג . UwdcGM6hySp" target=_blank>
קרל קאוצקי, האידיאולוג המוביל של הסוציאל דמוקרטים הגרמניים, את הציונות כגזענות (308).
קרייסקי - אב-טיפוס של יהודי שונא עצמו
הרבע האחרון של הספר, שבו נתמקד, עוסק בנושאים הקשורים לתקופה שלאחר תום מלחמת העולם השנייה. הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי, שעליו פרסם ויסטריך מחקר קודם, מתואר בתמציתיות כיהודי סוציאליסטי הנגוע בשנאה עצמית. מעניין שקרייסקי טען שלא סבל בצעירותו משום אנטישמיות - טענה שעל פניה היא מאוד בלתי סבירה, בהתחשב במאורעות באוסטריה בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה.
ויסטריך כותב כי קרייסקי היה "היהודי האחד שיכול היה להעניק לגויים האוסטרים פטור מלא מרגש אשם סמוי על תפקידם הבולט בשואה". קרייסקי עשה זאת בכמה אופנים. הוא תקף ללא רחמים את שמעון ויזנטל שאותו כינה "ריאקציונר מסוכן". הוא גם אמר כי "אם היהודים הם עם, אז הם עם מכוער" (496). קרייסקי היה חלוץ בהכפשתה של ישראל בתארו אותה "כחצי פשיסטית" וכמדינת "אפרטהייד". לדעתו, ישראל היא "בלתי דמוקרטית", "קלריקלית" ו"מיליטריסטית" (480).
אנטישמים בני זמננו רואים יהודי מסוגו של קרייסקי כמועיל מאוד כמי שמספק להם פטור מביקורת, בכך שהם יכולים להצביע על יהודים השותפים לדעותיהם. בספרו "פוסט-ציונות פוסט-שואה - שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל", מתייחס אלחנן יקירה לנושא קשור: יהודים פוסט-ציוניים - למעשה אנטי-ציוניים - העושים לישראל דמוניזציה. בדרך זו הם נעשים חברים "בקהילה האינטלקטואלית של מעַוותים כמותם".
יקירה מוסיף כי "הדרך הטובה ביותר להתקדם בינלאומית בחוגים האקדמיים היא להיות חלק מהמערך הקיים. ואז, מזמינים אותך לחו"ל לעתים קרובות ומפרסמים את עבודותיך, גם אם אין בהן ערך רב".
אלא ששיטת קרייסקי לא תמיד פועלת, גם אם מדובר במישהו אנטי-ציוני קיצוני יותר. זה נכון במיוחד בהקשר של דיקטטורות. רודולף סלנסקי, שהיה מנהיג קומוניסטי צ'כי, ודמות ראשית במשפט הראווה בפראג ב-1952, הואשם ב"ציונות". ויסטריך מציין כי סלנסקי היה אויב מושבע של ישראל ושל כל המפעל הציוני, שחסם את מכירת הנשק הכבד למדינה היהודית אחרי 1948". בין היהודים, שהיוו את מרבית הנאשמים באותו משפט, היו גם אנטי-ציונים קיצוניים אחרים, שאולצו, בסגנון הקומוניסטי הקלאסי, להודות כי הם היו "יהודים לאומיים בורגניים" (450).
אנטישמיות נטועה בתרבות הבריטית
המחבר, שגדל וחונך באנגליה ושדן
במקום אחר באנטישמיות האנגלית, מכתיר את אחד מפרקי ספרו בשם "בריטניה: מקרה מתאים לטיפול?". ויסטריך טוען כי האנטישמיות נטועה עמוק בתרבות הבריטית זה אלף שנה. הוא מציין שבחצי הראשון של המאה ה-20 קישרו האנטישמים את היהודים הן עם הקומוניזם והן עם הקפיטליזם (539). אחרי מלחמת העולם השנייה, ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי ממפלגת הלליבור, נתפס על-ידי רבים בפלשתינה תחת שלטון המנדט הבריטי כאנטישמי הבריטי הבולט ביותר.
ויסטריך מציין מקורות עכשוויים רבים של מפיצי שנאה נגד ישראל השייכים לשמאל הבריטי. מבין העיתונים, ה"גארדיין" הליברלי-שמאלי תופס מקום מרכזי. ויסטריך מזכיר כי העיתון הישווה את פעילותה של ישראל בג'נין במסגרת מבצע "חומת מגן" אחרי הטבח במלון "פארק" בנתניה עם פיגוע "התאומים" בניו-יורק. ה"גארדיין" כתב כי הפעולה הישראלית הייתה "דוחה באותה מידה בפרטיה, לא פחות מטרידה וגם היא הייתה מעשה ידי אדם". העיתון הוסיף כי מבצע חומת מגן "כבר יש אות קלון הצמוד לפשע ידוע במיוחד לשמצה" (544).
מקום מיוחד בהפצת שנאה אנטי-ישראלית שמור לערוץ ה-BBC הממשלתי. הוא נשלט על-ידי עובדים מהשמאל הליברלי (543). עורך הדין טרוור אסרסון ערך כמה מחקרים מתועדים היטב שבהם פירט את ההטיה השיטתית של ה-BBC נגד ישראל. הוא מצא כי "דיווחי החדשות של BBC בנוגע לישראל מעוותים על-ידי השמטות, הכללות, מסירת נתונים חלקיים בלבד, בחירת מרואיינים וכן על-ידי מתן אינפורמציית-רקע או השמטתה".
מקורות שמאליים המייצרים שנאה לישראל בבריטניה מצויים בשפע. ניתן למצוא אותם בשמאל הקיצוני, באיגודי עובדים, במפלגת הלייבור ובמפלגה הליברלית, בתיאטרון ובמקומות אחרים. יש לקוות כי ויסטריך ינתח יום אחד בפירוט את התגובות הכנועות של רבים ממנהיגי יהדות-בריטניה להפצה המתמדת של הדיבה נגד ישראל (שבשום אופן אינה מוגבלת לשמאל בלבד).
הברית המרקסיסטית-איסלאמית
נוכח המציאות העכשווית, הפרק בספרו של ויסטריך על הברית המרקסיסטית-איסלאמית מקבל משנה חשיבות. ב-1954 כתב
ברנרד לואיס מאמר מכונן על "מהן התכונות והנטיות הקיימות באיסלאם, בתרבות ובחברה האיסלאמיות שעלולות לאפשר או לעכב את התפשטות הקומוניזם". כיום משעשע לראות שבשעתו חש לואיס צורך להסביר מדוע יש לו הכישורים לדון בנושא, אף על-פי שאינו קומוניסט לשעבר - מאפיין שלדבריו "מוסכם כיום כי הוא 'מעניק הן סמכות והן מקום של כבוד'".
לואיס הצביע על כן שמפיצי התעמולה הקומוניסטית נגד המערב תמיד יכולים להיות סמוכים ובטוחים שזו תתקבל בחיוב בעולם המוסלמי כשהיא תוקפת את האימפריאליזם. שם, קומוניזם מתקבל באהדה בשל כך שבמדינות המוסלמיות יש המוני עניים לצד עשירים מועטים. בנוסף, לואיס מציין במאמרו כי הדוקטרינה הקומוניסטית של שליטת המדינה על החיים הכלכליים אינה זרה לעולם האיסלאם. הוא גם הבהיר כי ניסיונות להצביע על זהות בין איסלאם ודמוקרטיה מבוססים על "אי-הבנה של האיסלאם או של הדמוקרטיה או של שניהם".
ויסטריך מעדכן כמעט 60 שנות התפתחות בנושא הקומוניזם ועולם האיסלאם. לכך הוא מוסיף שיתוף פעולה עכשווי בין השמאל הקיצוני ובין האיסלאמיסטים הרדיקליים. הוא מצטט את ג'ורג' חבש המרקסיסט, מנהיג טרור פלשתיני, שהצהיר כי הפלג שלו באש"ף שאב את השראתו הן ממקורות סובייטיים והן ממקורות אירניים יסודניים. "מעבר לאידיאולוגיה, משותפים לנו היסודות האנטי-אימפריאליסטיים, האנטי-ציוניים והאנטי-ישראלים" (564).
לדברי ויסטריך, שיעים רבים שותפים ללניניזם בעיקרון כי "כל מה שמקדם את המהפכה הוא טוב וכל מה שמתנגד לה - רע" (565). המנהיג העליון של הרפובליקה האירנית איסלאמית אייתוללה חומייני הושפע גם מאלשריעתי האירני האיסלאמו-מרקסיסטי - תיאורטיקן "השיעיות האדומה". בדומה לנאצים, ראו הקומוניסטים במוסלמים בעלי ברית בכוח (566). תנועת הבעת' העירקית, לפי ויסטריך, מיזגה "תערובת אקלקטית של תֶמוֹת לאומיות-ערביות, סוציאליסטיות, נאציות וסטליניסטיות", שמצאה את ביטוייה תחת שלטונו של
סדאם חוסיין (570).
בין מקדמי הברית האיסלאמית-שמאל-רדיקלית ניתן למצוא דמויות מגוונות כמו הנשיא לשעבר של ונצואלה הוגו צ'אבס, מנהיג מפלגת "רספקט" האנגלית ג'ורג' גאלווי והטרוריסט קרלוס. מן הצד השני הפילוסופ טריק רמדאן שומר על קשרים עם אנשי השמאל האנטי-גלובליסטי המבוססים על עוינותם לכלכלה הניאו-ליברלית. תומכים בו הניאו-קומוניסטים, הטרוצקיסטים וחוגי העולם השלישי בצרפת (579).
אך גם הסוציאל דמוקרטים משתפים פעולה עם הג'יהאדיסטים. הן קרייסקי והן ווילי ברנדט קיבלו את ערפאת בכבוד רב כשעמדו בראש האינטרנציונל הסוציאליסטי. ויסטריך כותב כי "זו הייתה הפעם הראשונה שמנהיגים סוציאליסטיים העניקו בגלוי לגיטימציה לג'יהאד הפלשתיני, כאילו היה מיזם חילוני דמוקרטי" (571). ראש ממשלתה הסוציאליסטי של ספרד חוזה לואיס רודריגז ספטרו הדגיש את הסולידריות שלו עם הפלשתינים הקיצוניים על-ידי חבישת כאפייה (581). ויסטריך מביא דוגמאות רבות להוכחת שיתוף פעולה מסוג זה.
אנטישמיות שמאלנית בת-זמננו היא אפוא בעיה רצינית המחייבת התייחסות רצינית. מדובר למשל במפיצי השטנה האנטי-ישראלים באיגודים המקצועיים באירופה במדינות כמו בריטניה, אירלנד, בלגיה, נורבגיה ודנמרק, ובאנטי-ישראליות והאנטישמיות של השמאל הסקנדינבי. הסטנדרט הכפול של מפלגות סוציאליסטיות רבות באירופה כלפי ישראל גם הוא דורש חקירה ובדיקה.
ספרו של ויסטריך הכתוב ביד מומחה תורם תרומה גדולה להבנתנו את האנטישמיות של השמאל. החיבור מצטרף ליצירות המופת האחרות שלו בנושא ההיסטוריה של שנאת עולם זו, ביטוייה העכשוויים והתגלמותה החדשה ביותר - האנטי-ישראליות. בו-בזמן, רבות עוד נותר לכתוב על האנטישמיות והאנטי-ישראליות של השמאל - ששתיהן עוברות תהליך של שינוי מתמשך.
