דיסטופיה היא ההגדרה ההולמת ביותר לספר הביכורים של רועי בית לוי (להלן: רב"ל), "הרים אני רואה" (עם עובד – ספריה לעם, 2014), שגיבוריו הם אב ובנו. בניגוד לאוטופיה שהיא יצירה ספרותית המתארת תמונת עתיד של מציאות טובה ומושלמת יותר מהמציאות הקיימת, מבצעת הדיסטופיה פעולה הפוכה – היא מתארת תמונת עתיד של מציאות גרועה יותר מזו המוכרת לקורא בהווה.
רב"ל אומנם לא הפליג לעתיד רחוק ביותר מהווה, אך גם לא קבע מועד מדויק למציאות שהוא מתאר בעלילת ספרו. להפך: אף ש"המספר" שלו מתאר בצורת ממושכת וקשה, שהביאה בעקבותיה לקריסתה הכלכלית והחברתית של המדינה, הוא מקפיד שלא לציין את מועדה או את אורכה: "לא רק מניין ימי הבצורת אינו ידוע לי, אלא גם מספר החודשים והשנים שחלפו מאז יבש כאן הכול" (ע' 15).
לעומת זאת מונה "המספר" שלו בדקדקנות את המציאות הדיסטופית שבה נתונה המדינה כתוצאה מהבצורת שפקדה אותה: "כל עסקי האינטרנט וההיי-טק והנָנוֹ-טכנולוגיה והמיקרו-ביולוגיה והנדל"ן הספקולטיבי והאנרגייה הסולארית והתוכן הוויראלי שמילאו וגדשו את
הארץ נעלמו כלא היו, ודעכו גם העסקים הישנים, אלה של הפלדה ושל הבטון ושל הפֵרות והירקות ושל חנויות הספרים ושל המרפאות הווטרינריות ושל רשתות הביגוד וההנעלה ושל גלריות הצילום ושל המספרות ושל מכוני הכושר והבריאות. החברות נסגרו, המשרדים התרוקנו, העובדים פוטרו, האופציות מומשו או דוללו או התאדו ונגוזו. ...החגיגה הסתיימה. העוני והמחסור הגיחו מתוך סדקי הצמיחה כמו היבלית הצומחת בין ההריסות בעיירות הרפאים שחלפתי על פניהן" (16).
שתי שיטות סיפר
סיכום עובדות כזה על היקף המפולת שבה נתונה המדינה בשלב כה מוקדם של הטקסט, משקף חוסר ניסיון של כותב בתחילת דרכו. כותב נזקק לשיטת סיפֵר זו, שיטת ההַגָּדָה (telling), בעיקר כדי לכווץ הרבה מידע משני בחשיבותו, שעם זאת נחוץ למסור אותו לקורא כדי לגשֵר בין סצינות המתארות אירועים ראשיים בסיפור-המעשה, שאותן יעדיף להמחיז בשיטת סיפר אחרת – בשיטת ההַרְאָיָה (showing). מטעם זה היה צריך רב"ל להתחיל את עלילת הרומן הזה בשיטת ההראיה, כלומר: תחילה היה עליו להמחיז בתמונות חזותיות פרטניות את המפולת שפקדה את המדינה, ורק בשלב מאוחר יותר להביא סיכום מכליל של המצב הדיסטופי בשיטת ההגדה.
יתר על כן: רב"ל היה מעניק עוצמה גדולה יותר לדיסטופיה שלו, וגם מעצים את הזעזוע שביקש לעורר אצל הקורא מפני העתיד הצפוי למדינה, אילו ויתר לחלוטין על הפרק הראשון, שבו כינס רמיזות שונות על האירועים שיספר עליהם בהמשך בשיטת ההראייה, ואילו התחיל את הרומן בפרק השני, שנפתח במשפט הבא של הבן: "בבוקר יום שישי, שעות מספר לפני שבעֵרת היום הגיעה לשיאה, נכנסתי אל אולם מקבלי הפנים בשדה התעופה כדי לקבל את פניו של אבי". באותו יום גילה הבן להפתעתו לא רק שאביו לא היה בין נוסעי הטיסה שבה היה אמור לחזור ארצה מהביקור באורוגוואי, אלא גם שאביו הערים עליו וכלל לא יצא מתחומי הארץ, ביום שבו נפרד ממנו בפתח הטרמינל, כאילו הוא עומד לטוס לשם.
מהמסקנה הזו על מעשה העורמה של האב, היה אמור רב"ל להצמיד בהמשך את סיפור-המעשה למאמציו של הבן לאתר את אביו, שבשיאם הוא נוסע על הקטנוע הרעוע שלו אל קיבוץ מעיינותיים בערבה. על-פי השמועה שהגיע לאוזני הבן, לשם נמלט אביו מכל תבוסות חייו כדי להגשים לעצמו שם – במדבר, ב"נקודת ההתחלה" של המשפחה בעלותה לפני שנים לארץ – את חלום הגדוּלה שהועיד לעצמו ושעד כה לא הצליח להגשימו.
קומפוזיציה שגויה
בנוסף להחלטה מוטעית בבחירת שיטת הסיפר כבר בפתיחת הרומן, כשל רב"ל גם במבחן בחירת הקומפוזיציה המתאימה לדיסטופיה שכתב. קומפוזיציה היא הפתרון הארגוני שבאמצעותו מתחברים כל החומרים המופיעים בטקסט במבנה אמנותי המסייע ביותר לכותב להשיג את מטרתו בכתיבת היצירה. משום מה בחר רב"ל להפריד את סיפוריהם של הבן ושל אביו, במקום לשלב את סיפורו של האב בתוך סיפורו של הבן ובאופן זה להשיג יריעת סיפור רצופה ומגובשת המתרכזת במטרה הרעיונית שהועיד לדיסטופיה שלו.
לא הייתה שום הצדקה לבצע הפרדה כזו ועוד להבליטה, על-ידי הדפסת פרקי הבן באות הדפוס המקובלת והנפוצה (פרנקריהל), ואת פרקי האב באות דפוס חריגה ושונה (נרקיס). ראשית – משום שבפרקי האב ישנם נתחי סיפור מתולדות המשפחה באורוגוואי, שאינם תורמים דבר לעלילתו של הרומן כדיסטופיה המתארת את המתרחש בהווה במדינת ישראל, כגון: סיפור הגירתה של המשפחה בדור הסבים מפולין לאורוגוואי, סיפור התפזרות-בניה של המשפחה בארצות נוספות בדרום-אמריקה והסיפור על פעילותו הפוליטית-מחתרתית של האב באורוגוואי, שנאלץ לסיימה במנוסה מבוהלת משם. ושנית – משום שפרקים מופרדים אלה, שהוצבו ברצף באופן מסורג, מאלצים את הקורא לקרוא את שני הסיפורים באופן מקוטע, קריאה המחלישה מאוד את השפעתם עליו.
שילוב סיפורו של אב בתוך סיפורו של הבן התבקש לא רק למען שימור עוצמתה של היצירה כדיסטופיה, אלא גם בשל העובדה, שהבן, שהוא "המספר" של שני הסיפורים, מבליט את הדמיון הקיים בינו ובין אביו, על-אף פער הדורות ביניהם: בעבר נכספו שניהם לחיים סוערים, החורגים מהשגרה, שבה מכלים רוב הבריות את חייהם, אך בהווה שניהם הם גברים שלא מימשו את חלומם – להגשים בהרפתקה גדולה את היעוד שלתחושתם נועדו לו.
בדמיון הזה מודה שוב ושוב הבן: "במידה רבה, בין שארצה להודות בכך ובין שלא, חייו הכתיבו את חיי. ...אבי לימד אותי תבוסה מהי ואחר כך המתיק את שיעורי ולימד אותי גם את הגאווה המזויפת שאפשר למצוא בה. ...הוא ואני. שני מקלות שגולפו מאותו עץ. כל כמה שאני מנסה להתרחק ממנו, בסופו של דבר אני מגלה שאני פוסע בתוך עקבותיו. ...אני בנו של אבי ולעולם לא אהיה דבר אחר, אמרתי לעצמי לא פעם אחת. אני בנו של אבי, ומוטב לי להשלים עם כך וזהו" (97-96).
בהזדמנות נוספת הוא מוסיף: "בסופו של דבר, אני חושב שהשקרים והסודות שלנו – מה שאין איש יודע עלינו, ומה שאנחנו מבקשים שידעו עלינו ואינו נכון כלל – הם שהופכים אותנו למי שאנחנו. ...לפרקים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר, שאולי צריך למדוד אדם לא לפי הישגיו, אלא לפי שקריו. כלומר לא רק לאור מה שהצליח לעשות עד כה בחייו, אלא גם לאור החלומות שלו" (296-291).
כללי הדיסטופיה
אילו שקל רב"ל את הטמעת סיפורו של האב בתוך סיפורו של הבן, היה מגלה בעצמו שניתן היה לממש את הפתרון הזה בלי קושי, פרט לאחד, שכל כותב מתקשה לבצעו – להיות מוכן למחוק עמודים מיותרים מכתב היד, לפני שהוא מעביר אותו להוצאה כטקסט מגובש הראוי להתפרסם. אילו אזר אומץ לעשות זאת, היה עליו לוותר על רוב עלילותיו של האב באורוגוואי לפני עלייתו לארץ. כמו-כן היה עליו להטמיע את הפרקים הנותרים, אלה המספרים על מעשיו של אביו במדינת ישראל, בתוך שלד הסיפור בהווה העוסק במאמציו של הבן לעלות על עקבות אביו, אחרי שהתברר לו שאביו הערים עליו וכלל לא יצא מהארץ. בפרקי הנסיעה הזו של הבן דרומה – בעקבות שמועה שהתגנבה אליו כי לשם, למקום נידח בערבה, נמלט אביו – היה צריך לשלב (בשיטת הרטרוספקטיבה) את פרקי ההיזכרות של הבן בכשלונותיו של אביו בכל מעשיו מאז עלה למדינת ישראל.
מה גם שפרקי הנסיעה הזו של הבן על הקטנוע הרעוע שלו דרומה (נסיעה המתוארת באופן ליניארי מע' 422 ואילך), שהם בפועל השלד שמייצב את עלילת הרומן הזה, כבר כתובים באופן נכון – במסורת הסיפור הפיקָרֶסְקי. במהלך המסע פוגש הבן אנשים שונים (רשימתם מופיעה בע' 477) ושומע את סיפוריהם. סיפורי כולם ממחישים את המפולת שבה נתונה המדינה, ובכך הם משלימים את הסצינות של המפולת הזו, שהבן ראה במו-עיניו וגם התנסה בהן בעצמו בתל אביב.
יתר על כן: גם את הסצינות האלה מתל אביב, הזרועות במרחב 400 העמודים הקודמים והממחישות את ההתפרקות הכלכלית והחברתית של המדינה בהשפעת הבצורת הקשה שפקדה אותה, היה צריך לשלב כפרקי ההיזכרות של הבן במהלך נסיעתו לחפש את אביו בדרום הארץ, כי כך כותבים דיסטופיה מגובשת ואפקטיבית.
פתרון ארגוני כזה היה מבליט את יכולת התיאור הטובה – ואפילו המפתיעה – של רב"ל, בספר הביכורים הזה. תיאוריו ממראות חייו של הבן כמובטל בתל אביב ומהמראות המקבילים שאליהם נחשף במהלך נסיעתו לערבה, מציירים תמונת עתיד דקדנטית מהחיים במדינה הנתונה במפולת: רחובות מוזנחים הטובעים בזבל, בתים נפרצים, רכוש נבזז ואנשים נשדדים לאור היום, בין הבריות שכיחה אלימות מילולית שלפעמים מסתיימת גם ברצח אדם, אנשים נואשים עומדים במשך שעות בתורים כדי לרכוש לחם ומים, ונער מסיים את חייו ברשות הרבים מצריכת-יתר של סמים.
חזרה ל"נקודת ההתחלה"
והחשוב מכל – קומפוזיציה כזו הייתה מציפה באופן ברור יותר את המשמעות הרעיונית של מסעו של הבן אל המקום הנידח בערבה. שהרי לא במקרה בחר האב להתרחק מתל אביב ולחזור אל קיבוץ מעיינותיים, שאליו הצטרף בעלותו לארץ לפני שלושים שנה. המשמעות הרעיונית הזו נרמזת בעלילת הרומן בשני אופנים.
הראשון – לפני שנס מתל אביב מקיבוץ מעיינותיים, בילה האב שעות רבות בארכיון ספריית בית אריאלה וקרא בעיתונים ישנים ידיעות על נטישת הקיבוץ – "כתבות שסקרו את המרחש באוטופיה הגוססת, שלפנים הייתה ביתו" (481). קטע עיתון מאחת הסקירות, שכותרתו הייתה "קיצו של חלום", צילם והשאיר אצל אחד מחבריו, כדי שיימסר לבנו (235).
ואכן, המראה שנִגלה לבן בהגיעו לקיבוץ מעיינותיים, שהיה זכור לו מהתקופה קצרה שבה שהתה משפחתם בו, כקיבוץ משגשג ומצליח ביותר, ממחיש אחת לאחת את העובדה שחלומם של מייסדי הקיבוץ לא התממש. בהווה הוא ראה קיבוץ נטוש לחלוטין שהעזובה השתלטה עליו, או כהגדרת הבן: "אוטופיה שאיש לא נזקק לה עוד ואיש לא האמין בה עוד" (485).
והשני – הרמז שכלל האב בדברים שאמר לבנו בפתח הטרמינל של שדה התעופה, לפני שנבלע שם עם המזוודה כעומד לטוס לחו"ל: "כולם חושבים שאני גמור. גם אתה, אני יודע, אבל אני עוד אראה לכולכם מה אני שווה באמת. תקשיב פעם אחת לאבא הזקן שלך: אם אתה הולך לאיבוד – תחזור לנקודת ההתחלה" (182).
משני הרמזים משתמע ששיבת האב לקיבוץ היא שיבה לנקודת ההתחלה, כדי להגשים שם מחדש את החלום שלא הוגשם בניסיון הקודם. אמירה יותר דיסטופית מזו אי-אפשר להשמיע כיום במדינת ישראל, כי היא כוללת שתי הנחות הרחוקות מן האמת: הראשונה – שהמדינה היא העדות לאי-הצלחתה של הציונות להגשים את החלום שהבטיחה לעם היהודי, והשנייה – שהפתרון היחיד שנותר לעם היהודי לעשות עם המדינה הכושלת הזו הוא להתחיל לבנותה מההתחלה פעם נוספת.
השראה מירמיהו
אם מישהו מבין קוראי הרומן הזה עדיין לא השתכנע, שספר הביכורים של רב"ל הוא דיסטופיה מרושעת על קץ החלום הציוני ועל סופה הצפוי של מדינת היהודים בארץ ישראל, ולא עלילה המספרת על תבוסתם של אב ובן שהינם פנטזיורים חסרי תקנה – ימצא הוכחה לכך גם בשמו של הרומן.
שאב את השם מנבואת החורבן הידועה של הנביא ירמיהו, שבה מתוארת תבוסת עם ישראל במלחמה כאסון קוסמי, הממוטט את היסודות היציבים של העולם: הארץ, השמים ההרים והגבעות. ואכן, אחרי הפתיחה במילים "מֵעַי מֵעַי, אוחילה קירות לבי, הוֹמֶה לי לבי, לא אחריש, כי קול שופר שָׁמַעַת נפשי, תרועת מלחמה", המנוסחת בלשון קינה אישית, והיא כמובן תחבולה רטורית שנועדה לרתק את השומעים לדבריו, עובר הנביא לצייר את תמונת העתיד המחרידה שצפויה לעם החוטא: "ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו, ואל השמים – ואין אורם. ראיתי ההרים והנה רועשים, וכל הגבעות – התקלקָלוּ" (פרק ד', 26-19).
הנביאים נהגו לתאר את העתיד בלשון עבר, אך רב"ל לא נזקק לצורה מסובכת זו, אלא בחר לספרו שֵׁם המבטא את נבואתו הדיסטופית בלשון הווה: "הרים אני רואה". הרים אלה אכן ראה "המספר" שלו כשהגיע בחיפושיו אחרי אביו קרוב לקיבוץ הנטוש בערבה, וקלט שם במבטו מרחוק רכס הרים שעומדים שם "עוד מזמן התנ"ך" (477).
יתר על כן: לא רק את ראיית ההרים שאל רב"ל מהנביא ירמיהו, כי אם גם את התחבולה הרטורית, לרתק אליו את השומעים על-ידי דיבור של "המספר" אל נפשו. ואומנם, בהשפעת הנביא הקדום, פותח "המספר" את וידויו בקטע הבא בלשון המזכירה מאוד את המוֹדוּס המוזיקלי, הנבואי-שירי והאֶלֶגי-יֵאוּשי, שבו השתמש הנביא ירמיהו: "הו ארצי, מולדתי השנייה, השְׁאוּלה, ארץ נוי אֶבְיוֹנה, אימפריה לשעבר, שקועה בחובות וקורסת תחת שלטון כושל, הרי את מתפרקת לחתיכות: חלקים גדלים ממך נתלשים ומתקלפים, בּוּעִיוֹת חוֹם פוקעות בקירות הבתים שהקימו על אדמתך החולמים ומתנבאים והמקווים לטוב. ...לוא היה בכוחי ללכת, הייתי נס מפנייך, אך אינני יודע איזו רגל להניח על אדמתך תחילה, ולכן אני נשאר במקומי" (17).
מגמה מסוכנת
קטע כזה, שבו מתוודה "המספר" בפאתוס נבואי, כי רק עקב תשישותו הנפשית והגופנית לא נס מהמדינה הזו, מוכיח, כמובן, שרב"ל לא כתב עלילה ריאליסטית על תוצאותיה של בצורת ממושכת וקונקרטית (במשמעותה המילונית) שפקדה את מדינת ישראל, אלא דיסטופיה שבה מכהנת הבצורת כסמל לצחיחות שלדעתו פקדה את האוטופיה הציונית.
ואומנם באופן סימבולי יש להבין את התיאור הפלסטי של הבצורת בפרק הראשון: "כבר מזמן כלו המים. כבר שנים לא ירד כאן גשם – שמונה, תשע, אולי אפילו יותר – ולא נראה שיחזור כעת" (13). אולי משום כך התרכז רב"ל רק במכת הטבע הזו מידי השמים, ולא צירף אליה, כמחברי דיסטופיות אחרים, אף לא אחד מהאיומים ומן הפגעים הקונקרטיים שמולם מתמודדת המדינה הזו: האנטישמיות הכלל עולמית, עוינות העולם הערבי-מוסלמי והטרור הפלשתיני. וכי איזו "התחלה חדשה", מהסוג שמציע רב"ל ברומן הזה, תבטיח הצלחה מואצת יותר לחזון הציוני מול אלה?
זוהי האמת שצריכה להיאמר: פרסום דיסטופיה המציגה את החיים במדינה בנימה יאושית כמציאות דקדנטית, הפכה כיום למגמה מרכזית ונפוצה בקרב הסופרים. אומנם למגמה זו תרמו דיסטופיות גם סופרים ותיקים יותר מבין סופרי "הגל המפוכח" (סופרי שנות ה-70') וסופרי "הקולות החדשים" (סופרי שנות ה-90') מהמאה הקודמת, כגון:
מאיר שלו (ברומנים "עשו", "בביתו במדבר" ו"פונטנלה"), אגור שיף (ברומנים "מה שרציתם" ו"המאחרים") ואשכול נבו (ברומן "נוילנד"). אך היא הפכה ל"טרנד" משגשג ממש בקרב הסופרים מהמשמרת החמישית, סופרי "הגל הדיסטופי" בסיפורת הישראלית (סופרי העשור הראשון של המאה הנוכחית). להלן רשימה חלקית מבין סופרי המשמרת הזו: דרור בורשטיין ברומן "נתניה", עינת יקיר ברומן "ימי חול", יהלי סובול ברומן "אצבעות של פסנתרן" ויאיר חסדיאל ברומן "תל אביב".
בשלב זה ניתן לקבוע בוודאות, כי הרומן "הרים אני רואה" של רועי בית לוי לא יהיה אחרון במגמה זו, כי גם בעתיד עוד יהיה עלינו לקרוא בחריקת שיניים דיסטופיות נוספות של כותבים חדשים אשר ינסו באמצעותן לעשות לעצמם שֵׁם במחנה השאננים לגורל ציון בסיפורת הישראלית. ולכן, קשה להתנחם מהבשורה שבה מסיים "המספר" של רב"ל את העלילה, רגע לפני שהוא עומד להיפגש עם אביו פנים-אל-פנים: "מרחוק, ממקום שאינו כאן, אוכל לשמוע איזה רעם גדול מתגלגל. אולי עכשיו יבוא הגשם, כבר הגיע זמנו". כדי לטהר את השלולית הדיסטופית העכורה שבה מתפלשת כעת הספרות הישראלית, צריך הרבה יותר מ"איזה רעם גדול מתגלגל" וגם הרבה יותר ממטח חולף של גשם שיבוא בעקבותיו – כי לא ברעם פתאומי וגם לא בגשם מזדמן עושים ציונות, ולא בפתרונות כאלה תושלם ההגשמה של חזונה.
