אני מבקש לפתוח סידרת כתבות זו בהערה אישית: במרוצת עשרים השנים האחרונות אני מנהל באורח אישי ובאמצעות תנועת אומ"ץ מערכה רצופה ובלתי נלאית בכוונה לחשוף את דמותו האמיתית של עורך הדין
רונאל פישר שהינו אדם פיקח וערמומי וגם מסוכן לציבור.
עד היום אני מכה על חטא שלא חטאתי בכך שלצערי לא הצלחתי לבלום את רונאל לאורך השנים על מעלליו ומעשי העבריינות שביצע בעיקר בגלל ערמתו, תחכומו ויכולתו לעבוד על אנשים ולתמרן אותם כרצונו. נחשים קטנים מסוגו של רונאל היה צריך להרוג כשהם קטנים ומאחר שדבר זה הוחמץ גדל נחש ממבה ארסי מסוכן שהכיש מדי פעם.
בדרך זו הזרים לכיסו מיליוני דולרים על חשבון
לקוחות עשוקים ומסובכים מצד אחד ומאלה שסייע להם בדרכים לא חוקיות לחמוק משלטון החוק מן הצד השני. פישר נתגלה לי פעמים רבות כאדם חסר מעצורים, עבריין סידרתי, סחטן מקצועי, מתחזה בעל רמה גבוהה ומתחסד תקשורתי שהצליח להתעשר בדרכי ערמה ולאחז את עיניהם של רבים וטובים במשחקים דרמטיים תוך ניצול מום של גמגום.
מסכנות מבוימת
הדבר לא עלה בידי בעיקר משום שפישר הצליח לחמוק מלתת את הדין על מעלליו אחרי שהצליח לסחוט רחמים והשתתפות בצער כשהציג את עצמו כאדם חולה ומסכן. כך נהג השבוע פישר בבית המשפט בירושלים בעת דיון בהארכת מעצרו כאשר הציג עצמו כאדם חולה כביכול שזקוק לטפול רפואי. גם מומו האישי כמגמגם הפך בידיו של רונאל בעת הצורך כמקור לאיסוף רחמים מכאלה שביקשו למצות אתו את הדין.
מעניין לציין שכאשר ביקש כספים בסכומים ניכרים מלקוחות שנפלו בפח ומלקוחות פוטנציאליים שהוא ביקש לגייס ההקלטות מלמדות שהוא לא גמגם. הייתי עם רונאל בסרט הזה לפני למעלה משנה כאשר קובלנה שהגשתי נגדו ללשכת עורכי הדין בשם אומ"ץ בגין פגיעה חמורה בכבודו של שופט תל אביבי. בעת הדיון בקובלנה שהתקיים בבית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין הוא ישב בפינה מול שלושת שופטיו הפרקליטים לא מגולח תוהה ובוהה שתק והפגין מסכנות לאורך כל הדיון.
גם כאשר נערך באיחור רב הדיון המשפטי בעקבות לחץ בלתי פוסק של אומ"ץ, נקט פישר בתחבולות שונות כדי לזרות חול בעיני השופטים שנעו בין רחמים לבין חששות מידו הארוכה. פרקליטתו רות דוד בלום שהייתה בעבר פרקליטת מחוז תל אביב, אודותיה נרחיב את הדיבור בהמשך הסדרה ניסתה, לנתב את הדיון לליבם של השופטים.
הפרקליטה הבכירה לא היססה להתעמת אתי כמי שרודף, כביכול, את לקוחה האומלל בגלל פשעי העבר שלו. גם בעת הדיון השבוע בבית משפט השלום בירושלים דיברה הפרקליטה על מצבו הנפשי החמור והציעה שבמקום שיבלה בחדר המעצר יעשה זאת בביתו.
המסכנות המבוימת מול אנשי חוק בכלל ושופטים בפרט והצורך להזדקק כביכול לעזרתם של חולי גוף ונפש היה מאז ומתמיד לחם חוקו של רונאל פישר. התנהגותו המתנשאת של רונאל בימים אלה כלפי חוקרי מח"ש שכללה התנשאות ויחס של בוז כלפיהם ובמקביל הגשת תלונות סרק נגדם לא הייתה זרה לי.
כך נהג פישר הנבל כאשר התלונן נגד חברי ועדת האתיקה הארצית אחרי שסירבו לקבל את דרישתו הנמרצת לדחות את הקובלנה על הסף ומאז לא חדל מלהשתלח בהם. למרבה האירוניה היה אמור השבוע פישר להשתתף ביום עיון של הפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי הדין בפאנל בנושא: "העמדה לדין פלילי של עורכי דין במסגרת מילוי תפקידם האם הרחקנו לכת"?
הגילויים בסדרה זו שחלק פורסמו במקוטע בעבר אינם, חלילה, ריקוד על הדם, אלא שירות חיוני לציבור בכללו ולאנשי החוק בפרט למען ישמעו ויראו ויחסמו את דרכו של עו"ד רונאל פישר להמשיך במעלליו.
המטרה המקצועית מקדשת את כל האמצעים
רונאל החל את הקריירה שלו דווקא כעיתונאי חוקר בעיתוני "חדשות" והתגלה כעיתונאי ערמומי, נעדר אתיקה וחסר מעצורים, שהמניע העיקרי בחייו הוא צבירת כסף ותהילה בכל מחיר.
כבר בראשית דרכו העיתונאית בעט פישר בכללי האתיקה המקצועית והמטרות המקצועיות שלו קידשו את כל האמצעים הלא כשרים. כך, למשל, נהג פישר באופן סדרתי להפר את אמונם של אנשים שהסכימו לשוחח אתו שיחות שלא לפרסום ושלא לייחוס ומסרו לו מידע, סיכנו את עצמם ואת פרנסתם ולא העלו על דעתם שהוא מוליך אותם שולל.
אחד מהם היה קצין המשטרה המנוח ניצב משנה משה פרידמן, שהייתה לו בטן מלאה על המשטרה בכלל ועל מפכ"ל המשטרה דאז רב-ניצב בדימוס
אסף חפץ בפרט והוא רוקן אותה בשעתו לתוך מכשיר ההקלטה הסמוי של פישר מבלי שהעלה על דעתו שהעיתונאי הצעיר הוא בעצם נבל.
כמה ימים אחרי שהראיון עם פרידמן פורסם בעיתון ללא הסכמתו נפטר פרידמן מדום לב בצל הידיעה המכאיבה כי בשל הנזק שגרם לו פישר, אין לו מה לחפש יותר במשטרה והוא פוטר מעבודתו.
מי שסבר לתומו שפישר יתאבל על מותו הטראגי של קצין המשטרה ויביע חרטה בפומבי על מעשהו הנלוז אינו מכיר את האיש הנקלה הזה. לא חלף זמן רב ופישר מצא קרבן חדש בדמותו של מפקד
גלי צה"ל לשעבר תא"ל (במיל.) עמוס גלבוע, קצין מודיעין בכיר לשעבר.
פישר קבע איתו פגישה, הערים עליו, משך אותו בלשונו והפך שיחה פרטית לראיון פומבי שהביא להדחתו מתפקיד מפקד גלי צה"ל. מאוחר יותר טען גלבוע שפישר דאג שישתה יתר על המידה כדי שחרצובות לשונו יפתחו.
הקורבן הבא בתור
אני הייתי אמור להיות הקורבן הבא בתור. באחד הימים צלצל אלי רונאל שלא היה מוכר לי עד אז, וביקש לראיין אותי על פעילותה של עמותת "אמיתי" למאבק בשחיתות הציבורית שהיה לי הכבוד להימנות על מייסדיה ולשמש כיו"ר המזכירות שלה.
אמרתי לו שלצערי איני יכול להתראיין מאחר שאנחנו עובדים בעיתונים מתחרים ואני מכהן גם כיו"ר איגוד עיתונאי ישראל והפניתי אותו אל חברי מזכירות אחרים של "אמיתי".
פישר שוחח, אמנם, עם כמה מהם אבל לחץ במקביל לקיים שיחת רקע אתי מבלי לפרסם שם המקור.
השיחה התקיימה בביתי ולא עלה על דעתי שפישר בא אלי מראש עם כוונת זדון כשבכיסו מכשיר הקלטה. במהלך השיחה החופשית שאל אותי פישר, בין השאר, מדוע אני כותב ספרים בנושא שחיתות וציין את שלושת ספרי: "הגביר", "התבוסה", "שלטון הכסף".
השבתי לו שאני נוטל סיכון אישי של תביעות לשון הרע בפרסום עצמאי של ספרים שכוללים כתבת תחקיר וחומרים אחרים שלי שנפסלו לפרסום בעיתון בנימוקים שונים ומשונים משיקולי הון שלטון ועיתון. היה מוסכם עלינו שזו שיחה פרטית לחלוטין. למחרת התברר לי למגינת ליבי שרונאל מעל באמוני ברגל גסה.
לרוחבו של אחד מעמודי עיתון "חדשות" נמרחה כותרת: "יו"ר איגוד העיתונאים
אריה אבנרי מאשים את
ידיעות אחרונות בסתימת פיות". רונאל פישר התכוון אולי לחסל אותי מקצועית אבל הדבר לא עלה בידו והוא לא הבין אז שלא אניח לו עד שאחשוף את קלונו ברבים.
למרות שלא ידעתי שדברי הוקלטו לא הכחשתי שאמרתי אותם אבל לא לפרסום. בעקבות זאת הושעיתי מעבודתי בעיתון לכמה ימים ע"י העורך
משה ורדי שפעל בעצה אחת עם הבוס נוני מוזס. אבל הגלגל המשיך להתגלגל. כעבור כמה חודשים הושעה ורדי מעבודתו כעורך העיתון בלחצה של
מועצת העיתונות אחרי שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום פלילי בנושא האזנות סתר.
או אז הוא פנה אלי בבקשה שאגודת העיתונאים תסייע לו שיקבל שיפוי מידיעות אחרונות למימון ההגנה המשפטית מאחר שאחד מבעלי המניות בעיתון,
דב יודקובסקי, שהיה אחד המאזינים בהאזנות הסתר, התנגד לכך נמרצות. משום מה, לא טרחה מועצת העיתונות שנדרשה לנושא זה לקרוא את פישר לסדר ולהעניש אותו על עבירות האתיקה החמורות שעבר.
אבל אני סימנתי את פישר כנוכל תקשורתי שיש לפקוח עליו עין ולחשוף את דמותו האמיתית.
במהלך איסוף מידע על פישר באותה עת הגיע לידי קטע עיתון
מעריב מ-30.1.87 תחת הכותרת: "עונשי מאסר לחיילים מהר גילה שעישנו סמים", מאת גיל יודלביץ. בכתבה הופיעה עובדה חמורה שהייתה קשורה לשירותו הצבאי של רונאל פישר ומצביעה על אופיו: "חיילים שעישנו סמים במדרשה לחינוך בהר גילה בירושלים ניסו להעביר את האשמה על מפקדיהם, אולם שופטי בית הדין הצבאי מטכ"ל לא קיבלו את טענותיהם של החיילים וגזרו עונשי מאסר משמעותיים על ארבעת הנאשמים. בין היתר גזרו עשרה חודשי מאסר על החייל שסיפק את הסמים לחבריו ליחידה. החייל רב טוראי רונאל פישר, צלם צבאי, בן לניצולי שואה, שלמרות קשיים שונים נסה להיקלט ביחידה קרבית, טען כי הצבתו ביחידת החינוך שבה מה שנדרש היה ללחוץ על כפתור הפעלת מכשיר וידאו גרמה לו לרגשי שעמום ותסכול והוא ניסה להסתייע בקב"ן כדי שיסייע לו תפקיד טוב יותר, אולם לשווא. הוא נדון, כאמור, לעשרה חודשי מאסר מהם ארבעה וחצי חודשם בפועל והורדה לדרגת טוראי"...
מעשי סחיטה עיתונאית
התחנה התקשורתית הבאה של פישר היה תפקיד של כתב חוקר במעריב.
אי-אפשר היה לקחת ממנו כמה חשיפות בעל משקל שהוכיחו שהוא עיתונאי מיומן ומוכשר.
במהלך עבודתו במעריב, הפך פישר לאיש סודו של בעל העיתון דאז,
עפר נמרודי שזיהה אצלו נטיות עבריינות זהות. הזרזיר הלך אצל העורב. השניים רקמו ביחד שורה של קומבינות במטרה להגדיל את שטחי הפרסום במעריב במסגרת התחרות החריפה עם ידיעות אחרונות ולמטרה זו לא בחלו גם בשימוש לכאורה באמצעי סחיטה מגוונים, שימוש בשירותיו של חוקר פרטי שהסתבך בעבר בפלילים.
רונאל פישר היה פונה לאנשי עסקים ידועים, בעלי חברות ומפעלים גדולים ודרש מהם במפגיע לפרסם מודעות במעריב ותוך כדי כך רומז להם שאי הענות לבקשתו תביא לפרסום כתבת תחקיר שעלולה לגרום להם נזקים כלכליים ולעתים גם אישיים.
משום מה המשטרה לא טרחה אז לחקור את נמרודי ואת פישר כחשודים במעשי סחיטה העיתונאית. בירנית גורן פרסמה בשעתו במקומון הירושלמי "כל העיר" תחקיר על מעלליו של פישר בתחום זה, וגילתה שהעבודה על התחקיר שלה החלה בעקבות חשיפת רשימה ארוכה של אישים, ובהם אנשי עסקים, מפרסמים ואנשי תקשורת, שהיו מושאי האזנות סתר של חוקרים פרטיים.
"בשלב ההוא", סיפרה גורן, "עוד לא היה ידוע מי האזין להם. התחלתי לחקור את זה כדי לראות מי עומד מאחורי זה. זה מה שהוביל אותי לגלות, וזה מה שנכתב בכתבה, שב'מעריב' התקיים איסוף מידע על אישי ציבור, מפורסמים או מתחרים עסקיים, ונעשה שימוש במידע הזה, למשל כדי להעביר תקציבי פרסום ל'מעריב'".
במקביל ניסו אנשיו של נמרודי לסחוט כספים ממפרסמים ו/או ממשרדי פרסום. מעשיהם החלו להתברר במסגרת תביעה אזרחית בבית משפט בירושלים. המשטרה והפרקליטות נמנעו, בזמנו, מלהיכנס לעובי הקורה ולמצות עימם את הדין בסוגיה זו.
בעקבות פרסום הכתבה הגיש נמרודי תביעת דיבה נגד "כל העיר". במהלך בירור התביעה עלה לדיון קטע בכתבה ב"כל העיר" שהתייחס לפישר עצמו. הוא צוטט בכתבה כמי שאמר לעיתונאי בכיר ב'מעריב': "אני מרוויח יותר כסף מכתבות שאני לא מפרסם מאשר מכתבות שאני כן מפרסם".
במהלך המשפט עלתה על דוכן העדים מי שהייתה בעבר עורכת מוסף "סופשבוע", אילנה שובל-שקד ז"ל, והעידה כי היא הייתה המקור לפרט זה וכי הדברים אכן נאמרו לה במהלך ויכוח שלה עם פישר. "אנשים פשוט דיברו איתי", מספרת גורן, "והשם רונאל פישר עלה כל הזמן, זה היה מטורף. אמרו לי, 'תבדקי מה הוא עושה בשביל עפר נמרודי'. את מכירה עיתונאי שעושה תחקירים ולא מפרסם אותם?".
התביעה הסתיימה אומנם בפשרה של העננה מעל לראשו של רונאל פישר שהתפרנס היטב מכתבות שכתב ולא פרסם וגם מכאלה שלא כתב בכלל.
כסף תמורת כתבות פרופיל חיוביות
השלב הבא בקריירה העיתונאית של פישר הצביע על המשך תהליך ההסתאבות שלו שהביא חרפה לענף העיתונות החוקרת שחייבת להיות נקייה מכל רבב. פישר לא התבייש לפנות אל אנשי עסקים ולתבוע מהם סכומי כסף עבור פרסום כתבות פרופיל חיוביות שעמדו בסתירה לכתבות התחקיר השליליות.
אחד מאנשי העסקים הללו סיפר לי בשעתו זמן קצר לפני שנפלה הכרעה במכרז גדול שבו השתתפה חברתו פנה אליו פישר דרש ממנו סכום כסף משמעותי תמורת כתבה חיובית אודותיו.
האיש סירב לבקשתו של פישר ומאז היה חסר הגנה תקשורתית. אגב, מעניין לציין שכאשר היה מדובר על כתבות תחקיר על ממעלליו של פישר אחרי שחצה את הקווים והפך לפרקליט נכלולי הוא נקט בכל האמצעים והתחבולות כדי למנוע את הפרסומים הללו.
רונאל פישר ראה את עצמו מאז ומתמיד כמי שעומד מעל שלטון החוק, אונס את החוק וגם מבקש הגנה מחשיפה מטעמים הומניטריים מזויפים ורחמים עצמיים מבוימים. על כך נעמוד בהרחבה בכתבות הבאות.
מאגר של לקוחות פוטנציאליים
טועה מי שחושב שפישר הוא פראייר. לשבחו יאמר שהוא החל ללמד משפטיים במהלך עבודתו העיתונאית. לגנותו ניתן לקבוע שבשלהי עבודתו העיתונאית הוא הפך אותה כקרדום לחפור בה, והכין תיקי מידע מחשידים לפגיעה בטוהר המידות על שורה של גופים ציבוריים, ראשי ערים ואילי הון והפך אותם ללקוחות פוטנציאליים לקראת המעבר מענף העיתונות לעולם המשפט.
החומרים שנאספו בתוקף תפקידו כעיתונאי לא פורסמו בעיתון ונשמרו לעת מצוא, אבל הנוגעים בדבר קיבלו איתותים שהיוו גם רמזים. אין להתפלא על כך שחלק מהם הפכו ללקוחותיו מיד אחרי שהפך לפרקליט. לרוב שולם שכר הטרחה לפישר מהקופה הציבורית. פישר לא הבדיל מעולם בין כסף ציבורי לכסף פרטי. חלק מה"לקוחות" הפוטנציאליים של פישר העיתונאי קיבלו איתותים מוקדמים הבינו את הרמז והפכו ללקוחותיו של פישר הפרקליט.
אפילו תקנון האתיקה של מועצת העיתונות שהיה לי הכבוד להימנות על מנסחיו לא זיהה עבירה אתית מסוג זו שיצר בית המדרש הפלילי של רונאל פישר.
