זהבה גלאון דורשת מהממשלה להפסיק את פעילות צה"ל בעזה ולחזור לכסאות הדיונים עם מחמוד עבאס.
[קישור]
זוהי, על-פי משנתה הסדורה של זהבה גלאון, הדרך הטובה ביותר להפסיק את מטחי הטילים שאתם רצים בגללם למקומות מוגנים בעת אזעקה.
ואתם נאלצים לעשות זאת מפני שצה"ל מתייחס ברצינות רבה מידי לאיום החמאסי הזה על חייכם.
זוהי על-פי משנתה הדרך הקלה ביותר להשיג שקט באזור. הפסקת אש חד-צדדית היא הדרך הכי טובה, לדבריה, להפסיק את הטרור, כי "כשעונים לטרור במלחמה הוא המנצח". כך על-פי זהבה גלאון.
יש בזה משהו.
הרי מה שצה"ל עושה שם בעזה, הוא בעצם משתמש בנשק חם על-מנת לנצח את הטרור. כלומר, הוא ניגרר לרמתם של החמאס. לא נעים. כל כך רצינו להיות טובים ואציליים כמו זהבה.
רצון טוב
לא שלא ניסינו. ניסינו הרבה מאוד. כולנו עקבנו מתוסכלים אחרי יונת השלום המבולבלת שריחפה בין הדיונים, בין ניסיונות ההתאפקות לאין קץ של ישראל. לתת ולתת לוותר ולוותר. מה עוד תבקשי מאיתנו, זהבה?
הפתרון הכי טוב לדעתה הוא: "לחזור מיד למו"מ עם יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן ולהגיע להסדר מדיני. זו תהיה תמונת הניצחון האמיתית".
נו, טוב. ניצחון הוא לא היגררות למריבה. ניצחון הוא התאפקות. כמה יפה. לצלילי מטחי הטילים נשב עם מחמוד עבאס ונפנק אותו בכמה מחוות של רצון טוב.
והטילים? כבר התרגלתם לא?
זה קצת מזכיר את דרך הנצרות: קיבלת סטירה? הושט את הלחי השנייה. לא שהנצרות יישמה זאת. את האלימות והרציחות הרבות ביותר תוכלו למצוא בהיסטוריה הדתית של הנצרות והלא היא כתובה בספרי דברי ימי העולם.
אבל האמת הא שעמוק בליבי אני מקנאה לפעמים בזהבה גלאון. התמימות, האמונה. האיפוק. אהבת השלום! ואני תוהה ביני לבין עצמי: אולי היא צודקת?
אינני יודעת.
אבל אני שוקלת להצביע בפעם הבאה עבור זהבה גלאון. גם אני רוצה לחיות בעולם יפה של פרפרים ופיות. בעולם של הזיות. גם אני מעדיפה לעצום עיניים ולא לראות את הטילים. לא לשמוע את האזעקות.
גם אני רוצה לחלום.
