לאחרונה ראיתי את מיכל מכפר עזה מלינה על זה שלא נותנים פתרון סופי ומוחץ להתקפות הרצחניות של החמאס. לעזרתה היא מגייסת את ילדיה. הצעירים (קטינים) שהם "ייצאו סקפטיים מהמלחמה הזאת ובעתיד יעזבו את
הארץ", כך היא אומרת.
צר לי לאכזב, אותה מדינת ישראל נמצאת במלחמה מתמדת על קיומה, המלחמות אינן פוסקות אלא מגיעות כל פעם מכוון אחר. היו תקופות שחשבנו כי הגענו אל המנוחה והנחלה כגון אחרי מלחמת ששת הימים אולם לא היא.
בהתחלה היינו חשופים למלחמות עם צבאות ערב ו"משהסברנו" להן בדרך הכוח שהן לא יכולות לנו חתמו איתנו על הסכמי שלום או במקרה של סוריה הסכם הפסקת אש המחזיק מעמד כבר עשרות שנים. לאחר מכן באו ארגוני החבלה שעל-ידי מחבלים מתאבדים פיצוצי אוטובוסים ואמצעים נקלים אחרים במרכזי הערים. חשבו להכריע אותנו ולא הצליחו.
כן, אנו נדונים לחיות על חרבנו לאורך זמן ומי שהוא סקפטי מוטב לו שייקח את פקלאותיו וירד מהארץ. למרות שגם שם תשיג אותו יד רצחנית של אנטישמים כאלה ואחרים. כפי שבברזיל חיים תחת עול הפשע ההמוני ובסודן מלחמת גוג ומגוג, וכפי שלצערנו המלחמות לא פסקו אף פעם כולל באירופה הנאורה כך גם כאן עדיין לא הגיע העת לשבת כל אחד תחת תאנתו וגפנו וליהנות מההשגים יוצאי הדופן במדינת היהודים.
אם בעבר תושבי הצפון סבלו שנים ארוכות מהתקפות רצחניות של מחבלים על-ידי קטיושות כשכל פעם מתחלף הארגון אך לא המעשה, וקרית שמונה כמו הישובים החקלאיים סבלו וסבלו רבות אך נשארו איתנים, כך כיום סובלים ישובי הדרום.
אני זוכר את התקופה ששכבתי במארבים בדרום כנגד המחבלים שבאו מרצועת עזה.הם נקראו אז פדאיון אבל הרצח מלווה אותם מאז ועד עתה.
מי שמנסה להשלות אם זה מימין (מדינה דו לאומית) ואם זה משמאל (שלום בלתי מסויג)הוא זורע אשליות סרק צריך להיות שינוי קרדינלי אצל שכנינו ואויבנו על-מנת שיקבלו אותנו למשפחת העמים כמדינה לגיטימית. ועל כן הצעתי לך מיכל מכפר עזה עלי על המטוס הראשון ותרדי מהארץ לא ההנהגה היא רופסת אלא את ושכמותך.
