אנחנו 12 בניו של יעקב, יודעים כבר ממה שמספר לנו ספר בראשית, כי תמיד היינו אנשי מדון, עינינו צרה באחינו, מקנאים זה בזה, מכרנו את אחינו הצעיר, יוסף, לישמעאלים והבאנו לאבינו יעקב את כותנת הפסים הטבולה בדם כבשים עם הסיפור השקרי כי יוסף נטרף על-ידי חיית טרף. אנחנו, 11 האחים, סיפרנו לאבינו שקר נורא - כי בנו האהוב, יוסף, מת בדמי ימיו, בלי רחמים בלי להתחרט.
קנאת אחים מופיעה בספר בראשית לפחות שלוש פעמים. אלה האבות המייסדים של עמנו העתיק - שעכשיו, נמצא באחת משעותיו הקשות, עם גיבוריו הנפלאים מזה ושנאת האחים מזה. במלחמה אכזרית יוצאים לאור, בלי להעמיד פנים, הדעות המכוערות של קבוצת ישראלים אחת נגד אחרת עם תאוות רצח בעיניים ותשוקת רצח בלבבות, עם ארסנל מילים שכמעט הורגות, כאשר גבולות השנאה, הכפייה, ההסתה, האלימות של אח נגד אח מגיעות לשיאים שכבר חבטו בנו בעבר.
דנ"א לאומי?
היבריס, קנאה על-רקע כלכלי-חברתי, דנ"א לאומי, או סיבות אחרות גורמות לאנרגיות השליליות שאי-אפשר לטאטא אותם בנימוס מתחת לשטיח, לפרוץ על בסיס יומי, בעיקר בהפגנות שנאה ואלימות בין "שמאל" ו"ימין", דתיים וחילוניים, מזרחים ואשכנזים. השנאה המתפרצת בעלת השורשים העמוקים, כבר התרחשה ומצאה את פורקנה בימי ההסתה לפני 19 שנה. מתמונת המרפסת בירושלים עליה עומדים מנהיגי הליכוד, מעודדי ההסתה ובראשם ראש ממשלתנו הנוכחי. נכחנו במו עינינו בתוצאות ערב ההסתה בירושלים כאשר נרצח
יצחק רבין איש השלום, המנהיג, הציוני שנתן לנו תקווה, מתבוסס בדמו מכדורי אקדחו של
יגאל עמיר, יהודי צעיר ו"בעל דעה", שרצח אותו בציניות, בלי להניד עפעף ובשם שמים.
אנחנו הישראלים בעלי תכונות מופלאות בין חברים, נדיבות ועזרה הדדית, אנו החיילים שאוהבים ותומכים איש ברעהו, נדהמים לביטויי השנאה שרק מתגברים מיום ליום. אנחנו, 12 השבטים שלא מסתדרים ביניהם עוד מאז, מנסים לסתום פיות ולדרוש שכולם ידברו בשפה אחת, בדעה אחת בהשקפה אחת ואוי לא למי שחושב לבד.
בידוד מתמשך
הבידוד המתמשך שגזרנו על עצמנו ביודעין או בהיסח הדעת לא שייך לימי ימי המלחמה בהם כל תשומת הלב שלנו נתונה להישרדות, לדאגה עצמית ודאגה לזולת, חרדה אמיתית לאלה שמקריבים את עצמם למען כולם - אנו עכשיו, מדברים ומקשיבים רק לקולות מלחמה, לקיום, לחיים ולמוות. בימים "כתיקונם", זה שנים אחדות שכל התוכן המקיף אותנו, במדיה, איזו שלא תהיה, נוגע אך ורק לישראלים וליהודים, למה שמתרחש בארץ ולחיים המצומצמים של 7 מיליון תושבי ישראל - ממדים של עיר קטנה בארה"ב.
הסדרות הקומיות, תוכניות הסטירה, החדשות, התחקירים, הבידור ו
האח הגדול הוא עולם ומלואו, מיקרוקוסמוס מתיימר שכולו ישראל. תוכן המדיה, המעסיק את "הציבור" קשור כעט אך ורק למה שקורה בישראל פנימה בלי חלון לעולם, בלי ניסיון להבין חיים אחרים, או אולי חיים דומים, או אולי התמודדות אחרת מלבד התמודדות שלנו. כל מה שמעניין את הישראלי, צרכן המדיה הוא מה חושבים עלינו בחוץ, מה אומרים עלינו, איך אוהבים אותנו ואיך שונאים אותנו. אלה שחיים " שם, בחוץ" אין להם חיים אליבא הישראלי.
החיים שלהם מתחילים רק במידת היחס שיש הם או אין להם, ליהודים, לערבים בהקשר לישראל לישראלים החיים בישראל. בלי שנשאר, פתח קטן לאוויר אחר ממקום אחר, אנחנו מפתחים אופי לחוץ, אנוכי, מסוגר, לא רואה ממטר.
נדמה לנו שאנחנו גלובאלים וסופר-מעודכנים, בגלל מכשירי הטלפון החכמים למיניהם וכל הרשתות החברתיות והאינטרנט שהוא חבר שלנו בעיקר הגוגל. אבל כמה שנקרא בויקיפדיה על כל נושא, לא נכנס אוויר, למרחב המחיה הסגור שלנו. אנחנו סגורים בתוך תחרויות הריאליטי של הסלבריטאים החדשים למיניהם, שהפכו יחד עם חברי המפלגות השונות, אלה היודעים להתבלט, לסלבריטאים החדשים של ישראל 2014. אנחנו יודעים שהופל מטוס מלזי, זו הפעם השנייה. יודעים שזה קשור במשהו שקורה בחוץ. מצקצקים בלשון, סוגרים ופותחים עפעפיים. אבל לא מתחברים ממש אל החוץ שהוא כל כך רחוק וכל כך פחות מעניין ממה שקורה אצלנו.
מביטים פנימה
אנחנו בחיכוך ענקי ומתמשך זה עם זה. קרוב מדי - בשטח גאוגרפי קטן מדי. אנחנו בחיכוך ארוך ונוראי עם אויבנו שאנחנו והם מקיזים דם כל תקופה קצרה. אנחנו בחרדה קיומית פרמננטית כי הממשלה אוהבת אותנו מפוחדים. ככול שנהיה מפוחדים יותר כך זה שמוביל את העגלה ומחזיק במושכות, הוא בעל השליטה ברכב השברירי. אנחנו מתלהבים מהר ממי שיודע להתרברב. יש בנו אמונה, כי לכל משפט אנחנו מוספים מיד את המילים בעזרת השם וכך מאמינים שיהיה בסדר.
יש בנו תמימות של ילדים שסומכים על המבוגר ובעל השליטה. ישראלים, שהם צאצאי יהודים, אשר דורות ניסו לסמוך על הפריץ השולט, לרצות אותו בתשלום מס, להתפלל לאלוהים שיעזור וכל פעם מחדש, התפלאו, אבותינו, איך שוב הרגו בנו וביזו אותנו ונאלצנו לנדוד. כשהגענו לישראל וכבר היינו אמורים לשכוח, כי, יהודי בגלות יכול היה לעסוק רק בכמה מקצועות מוגדרים, בין השאר במקצוע מלווים בריבית. אנחנו שוכחים שכאן אין מקצוע שלא נוכל לעסוק בו - ואי לכך אולי הגיע הזמן שלא נתחכם ולא נרמה את השלטונות ולא נלווה בריבית ולא נרוויח מהצד שלא כחוק... ה- דנ"א, זה מימי יעקב אבינו ויצחק ואברהם ובניהם ובני בניהם, וה-דנ"א, זה של השורדים מימי ההליכה במדבר דרך ההיסטוריה המתמשכת, השאיר אותנו עם קשה עורף, עם לבדד ישכון . בלי פלורליזם, בלי לתת לזולתנו לחשוב אחרת או חלילה לדבר אחרת מאשר "צריך" . <
העתיד?
האם המשטר הבא שישלוט בארץ, אחרי המלחמה יעזור לישראלים לצאת מהבידוד, להיפתח לעולם הגדול? לא רק במכשירים אלקטרוניים אישיים? האם זכותו של כל אחד לחשוב ולהביע דעתו, תהיה מנת חלקנו או נחיה באווירת סתימת פיות?. האם אלה שאחראים למחדלים של השנים האחרונות, בצבא, בכלכלה, ברוח ובחיי הפרט, יפנו מקומם לאחרים בעלי פתיחות אחרת? האם יוסר הבידוד שדבקנו בו מרצוננו בגלל תחושת ההחמצה ונפסיק לחיות רק בתוך עצמנו, זה בתוך זה עד להתפוצצות? או לא?
לזמן פתרונים. 