המת אינו מת לבדו. מתים עמו אביו ואמו, ובנו וביתו, ואחיו ואחותו, ומוריו ותלמידיו, ושכניו ורעיו הקרובים והרחוקים, ומי שידע את שמו וסופד לו, ובוכה אותו. אבל הוא לא מת בהמון.
המת שותק לבדו. שותקים עמו אביו ואמו, ובנו וביתו, ואחיו ואחותו, ומוריו ותלמידיו, ושכניו ורעיו הקרובים והרחוקים, ומי שיודע שמו ומי שסופד בליבו ובוכה אותו בנפשו. רק אהבותיו לא שותקות. הן חומקות כצללים בערב יורד אל לילה שאין לו סוף, ואיש בארץ איננו יודע כי איש בארץ איננו שומע את שפתותיה החיוורות של האהבה הנעות בסתר, ורק אי-שם, גבוה גבוה, הולך קולן מקצה העולם ועד סופו ולא תם.
המת לא מת ביומו. הוא מת שוב ומת בחצות של כל לילה, ומת באיילת של כל השחר, ואביו ואמו, ובנו וביתו, ואחיו ואחותו, ומוריו ותלמידיו, ושכניו ורעיו הקרובים והרחוקים, ומי שיזכור את שמו ויספוד לו ותהיה עוד דמעה בליבו לבכות אותו עד גם הוא לא יהיה כאן- ימות המת שוב ושוב, עד לבד לבד תבוא בו הרוח, ושפתותיה של אהבה חיוורות תרטוטנה באפלה.
