"צוק איתן" היא מערכה שיש לבדוק בה נושאים רבים, כמעט בכל תחום עשייה מרכזי, אזרחי, צבאי או משולב. מטרת השורות הבאות היא לעסוק בשאלות עקרוניות וקונספטואליות ולא בבדיקה פרטנית או אופרטיבית.
מבצע או מלחמה
התקשורת לערוציה השונים מלאה בדיונים מלומדים לכאורה בשאלה מי ניצח במבצע (מלחמה) "צוק איתן"? עצם העובדה שלא ברור ומוסכם האם מדובר במבצע או במלחמה אומרת דרשני. השאלה איננה שאלה של הגדרה פורמלית או של נוחיות פיננסית לאוצר, לציבור או ל
ממשלה; זו שאלה מהותית.
מבצע נתפס בתודעה הציבורית כמאמץ צבאי מוגבל בהיקפו, בגיזרה מוגדרת, שלו יעדים מוגבלים, משכו קצר והשפעותיו הסביבתיות והלאומיות מצומצמות יחסית. כזו הייתה תחילתו של מבצע "צוק איתן", כך הוא כונה בראשית הדרך וכך גם קיבל אותו הציבור בתחילתו. אלא שבמהלך הדברים השתנו כמעט כל הפרמטרים המאפיינים את הפעילות, ובדומה למלחמת לבנון השנייה הוא הפך ממבצע למלחמה; "מלחמת עזה הראשונה", אם תרצו. למבצע, כאמור, יעדים מוגבלים והשלכות היקפיות מצומצמות, למלחמה זו יעדים אסטרטגיים נרחבים, השפעות אזוריות, והשלכות ציבוריות ופוליטיות מרחיקות לכת, שעל חלקם אעמוד להלן.
מבחן השגת היעדים (נצחון)
מבחן שמקובל לעסוק בו כאשר דנים בפעילות דוגמת "צוק איתן" (בין אם מדובר במלחמה ובין אם מדובר במבצע), הוא מידת השגת היעדים שהוגדרו למהלך עם יציאתו לדרך. "בצוק איתן" הגדירה הממשלה/קבינט שני יעדים: א. הפסקת ירי הטילים על ישראל; ב. השגת שקט לתקופה ארוכה מאוד. לאחר ש"התגלו" המנהרות, נוסף לרשימת היעדים גם חיסול מנהרות התקיפה הידועות, ולאחר כשבוע, הפך ליעד הראשי והעקרי של המבצע לפחות לגבי כוחות הקרקע. בהדרגה ניתן ציבור להבין ע"י הקברניטים שניהלו את המבצע ברמה הפוליטית - נתניהו ויעלון - שזהו למעשה
היעד היחיד שניתן להשגה, אם מסייגים אותו למנהרות הידועות לצה"ל. גם אמירה זו במשתמע הפכה לאמירה מסויגת, משום שהבהרות נוספות אמרו שאין לדעת כמה מנהרות קיימות בגזרות הפעולה של צה"ל שאינן ידועות לו, ומכאן שגם לא ניתן היה להעריך את היקף וחומרת האיום שמנהרות אלה מהוות לישובים בעוטף עזה או לחיילי צה"ל עצמם.
מסתבר שגם במבחן מהותי זה - עמידה ביעדי המבצע המוגדרים - קברניטי ניהול המלחמה, בראש וראשונה ראש הממשלה ושר הביטחון, אבל גם שני חברי הקבינט הנוספים לפיד ולבני שהשתרכו אחריהם לאורך כל הדרך - כשלו, משום שעד לרגע כתיבת שורות אלה, צוות מנהל זה לא הביא להשגת יעדי המבצע. העובדה שהמבצע/מלחמה מוגדר עתה כ"מבצע תלוי ועומד" (Standing Operation), או כפי שאמר ראש הממשלה עצמו: " איש לא אמר שהמבצע נגמר...", ובכל זאת צה"ל אינו פועל קרקעית ברצועה. זאת למרות שהוכח שלא ניתן להפסיק את ירי הטילים ע"י פעילות אוירית בלבד אין פתרון אפקטיבי לירי הפצמ"רים ולא ברור מהי חומרת איום המנהרות שנותרו. זו מציאות דומה מאוד למציאות שבסיום מלחמת שלום הגליל, שלא נחשבה להצלחה גדולה
1. בפועל החמאס מנהל את "משטרי הפסקות האש", והתביעה הראשית של ישראל לפרוז הרצועה, עדיין לא ממש מונחת על שולחן המו"מ שבחסות מצרים.
הכתבת פתרונות ע"י פעילות מדינית, מחייבת עוצמה מדינית גדולה; גדולה יחסית מהעוצמה הצבאית הדרושה לאותה משימה. אין לישראל עוצמה כזו והקלפים שלרשותה, בעיקר השת"פ עם מצרים, הם קלפים בערבון מוגבל. לכן, הסיכוי שהמהלך המדיני יביא למה שלא הביא המהלך הצבאי- קלוש.
מה שיוכל חמאס לקבל מישראל (בתמיכת מצרים), איננו אטרקטיבי מספיק בכדי לשנות את דרכי חשיבתו והתנהגותו. מכאן שבאופן עקרוני החמאס שהיה הוא החמאס שיהיה, ובסיוע גורמים מיליטנטיים כטורקיה וחזקים כלכלית כקטר, הוא ימשיך להטריד את ישראל, גם אם מראית העין המיידית תהיה מעט נוחה יותר לישראל. הואיל ואירן חזרה לגשש אחר חידוש שיתוף הפעולה עם חמאס, במטרה להדק את המצור הצבאי סביב ישראל ולפתח אי-שקט פוליטי-חברתי בעזה ואיו"ש סימולטנית, הזמן להשגת שינוי בחמאס מוגבל, וספק חמור אם הדרך "המדינית" מוליכה לשם.
נתניהו נמצא על נתיב שכמעט בוודאות מוביל אותו ואותנו לכשלון אסטרטגי, וכשלון כזה פרושו מבחן גדול, קשה וממושך יותר בעתיד הלא רחוק. אחרי שאמרנו כל זאת, חייבים לזכור את השכנים העוינים האחרים סביבנו ואת הלקחים שיפיקו הם מתמונת המצב שאנו משרטטים להם.
תמונת מצב זו אינה מורכבת רק מרמת ההצלחה הצבאית של ישראל בפעילות בעזה, היא כוללת בצורה בולטת וחריפה יותר ויותר את העובדה שארה"ב כבר אינה גורם אקטיבי בהגנה על ישראל, ובמקרה הטוב היא תמשיך לצייד את ישראל באמל"ח אבל תמשיך לצמצם את נוכחותה ואת מעורבותה הפעילה בעיצוב מצב הביטחון האזורי; ישראל חייבת לעשות יותר בכוחות עצמה, כלומר:
לעצב מציאות הגנתית והרתעתית אפקטיבית הרבה יותר בכוחותיה שלה בלבד; ומבצע "צוק איתן" אינו עושה זאת כהלכה, ולא בגלל הכוחות הלוחמים של צה"ל.
מבחן התדמית
מבחן נוסף של "צוק איתן" הוא מבחן התדמית האזורית והבינלאומית של ישראל - בשתיהן מצבה של ישראל גרוע יותר אחרי המבצע משהיה לפניו. למרות העובדה שחלק מהדיווחים התקשורתיים שקריים, מעוותים ומציגים תמונות-מצב מגמתיות. לאמצעי התקשורת מדיניות דיווח משל עצמם והאו"ם הוא מחרחר מלחמות ולא פותר סכסוכים. משום כך ובשל סיבות נוספות שלא אנתח אותן כאן, ישראל יוצאת בתודעת דעת הקהל המערבית, אולי פרט לארה"ב עצמה, טוב פחות משהייתה כאשר נכנסה למבצע. אעפי"כ, אין היא מנהלת כאן מאבק מספיק רחב ומספיק אפקטיבי לצמצום הנזקים, למרות שהשתפרה ביחס לעבר. דוגמה מוחצת לרפיון זה היא בהתנהלות מול וועדת החקירה של ארגון זכויות האדם של האו"ם. במקום לדרוש "שיווין זכויות" ושוויון יחס בהשוואה למדינות ולארגונים אחרים שראויים לבדיקה הרבה יותר מישראל, ולהתנות בכך את שתוף הפעולה שלה עם הוועדה, ישראל עוסקת בנושא מעמדת מוצא התגוננותית, וזו שגיאה חמורה. גם בתחום כתב המינוי של הוועדה והרכב משתתפיה, עמדות ישראל "משתפנות" חרף העובדה שכל המהלך מנסה להציג מסגרת של בית-דין שדה עוין וחד-צדדי.
מבחן אמון הציבור
מבחן זה חשוב יותר מכל המבחנים הקודמים. מבחן זה הוא אבן פינה ביסודות החוסן האזרחי והשלכותיו על רמת הביטחון הלאומי. במבחן זה אנו נתונים בפרדוקס - סקרים שטחיים שפורסמו לאחרונה מוכיחים תמיכה ציבורית רחבה כביכול במהלכי ראש הממשלה ושר הביטחון - הצוות המוביל - אבל להערכתי הם משקפים בפועל מצב ששרר בשעה שהוחלט לצאת לפעילות בעזה לאחר החטיפה ורצח שלושת הצעירים בגוש עציון ותקיפות הרקטות על ישובי עוטף עזה. הם משקפים את שביעות הרצון הציבורית מההחלטה לצאת לפעילות קרקעית בשלב די מוקדם, בין היתר על-רקע גילוי מנהרות התקיפה החודרות לישראל והסכון הטמון בהן, עוד בטרם הובהרה משמעות התמונה השלימה של איום המנהרות, ובטרם הסתבר לציבור שלמעשה עצרה המנהיגות הצבאית-מדינית את מהלכי הצבא מיד לאחר מכן, ומקדה אותם במנהרות ולא באויב החמאסי בכללותו. מהלכים אלה של המנהיגות הבכירה ומספר התבטאויות אומללות הגדילו את אי-ההבנה והתמיהה הציבורית, באשר לדרך בה הולך הקבינט בניהול המערכה וערערו את האמון הציבורי הראשוני במנהיגות.
הסולידריות שנוצרה בתחילת המבצע, מנעה ועדיין מונעת ממלוא המשקל של אכזבות אלה מלצוף אל הכותרות ואל ליבת הסקרים, אבל זה עוד צפוי.
בעניין זה גם התקשורת
2 - בעיקר הכתבים הצבאיים - שיתפה פעולה עם ההונאה הממשלתית, כנראה מתוך חשש לדבר באופן גלוי מדי "נגד" הקבינט על-ידי הבלטת המידע שהיה בידם על
הדשדוש של צבא היבשה בשטח הרצועה ועל ביזבוז המומנטום של מוטיבציית הגייסות. מהדברים המעטים יחסית שכן חילחלו לציבור, קל להבין שבין הדרג העליון של הצבא - פיקוד מרחבי ומעלה - לבין דרג השדה - מח"טים ומטה, הפער בראיית התמונה המבצעית היה מטריד אם לא מדאיג.
הציבור ציפה למהלך קרקעי מכריע וקבל מהלך קרקעי מדשדש. הציבור ציפה לראות צה"ל שהשתקם, וקיבל צה"ל שראשיו התאבנו. הציבור ביקש לראות מהלכים טיפוסיים שהביאו לישראל בעבר הישגים מרשימים ותוצאות רצויות לפרקי זמן ממושכים, וקיבל תמונה חוזרת של מנהיגות מסורסת, חסרת מעוף ויוזמה. ההדלפות מצה"ל (או מהקבינט, לדידי זה היינו הך) על מחירים "מפחידים" של כניסה לעזה, כיבוש הרצועה או חלקים ממנה והבסת החמאס הצבאי באופן חד-משמעי, מחייבים בדיקה רצינית. נודף מהם לטעמי ריח רע של מידע מוזמן, שכל תפקידו פוליטי - כסת"ח כזה או אחר, או סתם הטעיה יזומה.
על-רקע המציאות האזורית, ואוסף האיומים שמתפתח סביב ישראל, אמון במנהיגות, ביכולותיה ובנכונותה למצות את הנכסים שהציבור מפקיד בידה, הוא מרכיב קריטי במורל הלאומי ובתחושת הביטחון של האזרחים. התגובות של תושבי עוטף עזה המסרבים לחזור הביתה, הן רק קצה הקרחון של מה שעוד צפוי בנושא זה, לאחר שישלים הציבור את הערכת תפקוד המנהיגות הלאומית.
בעיה קשה מאוד עומדת עתה בפני המנהיגות הבכירה שניהלה את המבצע:
מצד אחד, יצירת מצג משכנע של השגת יעדי המבצע, לפחות לפרק זמן שיספיק להשכיח מהציבור את הניהול הכושל ואת ההבטחות המקוריות.
ומצד שני, נאמנות לאינטרסים האמיתיים של ישראל, שעיקרם החלשת החמאס, ריסונו, הרתעתו ומניעת התחזקותו לאורך זמן. בעיה נוספת שלהם היא
שהחמאס יודע זאת. כאן חשוב מאוד לשים לב שהפוליטיקה לא תגבר על האינטגריטי.
המבחן המדיני-אסטרטגי
ברור שראש הממשלה פועל במטרה למנף את המבצע לכלל שת"פ אזורי מול איום האיסלאם הפונדמנטליסטי, כשבמרכז השת"פ הזה נצבת מצרים. אולם האינטרסים המצריים והישראלים אינם זהים. הם קרובים בהקשר לחמאס, אבל שונים למשל בנושא הפלשתיני הכולל. לכן, אפשר אומנם שהשת"פ עם מצרים יהיה ממושך ומועיל, אבל אפשר גם שיהיה קצר מועד, בין היתר משום שמצרים מושפעת כיום לא מעט מדעת הקהל המצרית.
אילו פעלה ישראל להדברת החמאס הצבאי תחילה, ועל בסיס זה לעיצוב וייצוב מציאות עזתית חדשה, היה המהלך כולו נשען על שתי רגליים: רגל צבאית (מניעת יכולת) ורגל מדינית (השת"פ עם מצרים). כרגע הוא נשען על רגל רופפת אחת, הרגל המצרית. מצב זה מזכיר (יותר מדי, יש לומר) את מהלכי שרון מול בשיר ג'ומאייל בלבנון במלחמת לבנון הראשונה - כאשר נקעה הרגל היחידה, כשלה כל האסטרטגיה...
הדברת החמאס הצבאי יכולה והייתה צריכה לשמש בידי ישראל ביטוי גלוי ומוחץ להצגת יכולותיה הצבאיות ונכונותה להפעילן, וכך ליצירת הרתעה אפקטיבית בסביבה ה"פראית" שלנו.
היבט זה הוחמץ פעמיים - לא רק שלא התחזק, הוא לצערי נחלש. הטיעונים שהשמיעו שרים ופרשנים על הצורך למנף את אבו מאזן לצורך יצירת "ברית אזורית של המתונים", נשמעים מגוחכים - המתונים אינם בדיוק מתונים, ואם הפיתוי לשת"פ איתם הוא אבו מאזן והפיכתו לראש מדינה, הסיכון הכרוך בכך גדול בהרבה מהתרומה שדבר זה יביא לישראל. משום שברגע שיושג שלב זה בתוכנית השלבים, יחזרו המתונים לתוכניתם המקורית. אתמול כבר קיבלנו רמז ראשון מסעודיה, לגבי האופן בו היא רואה את האוטופיות שבתוכניות הפעולה של לבני ולפיד - עקרונית, מה שהיה הוא לדידם מה שצריך להיות, ומבחינת ישראל זה אף פעם לא היה בסיס סביר להדברות. רק אם תווצר ברית אזורית כזו ללא תלות באבו מאזן והפלשתינים ובהקשר ברור וחזק לאיומים האזוריים האחרים, יהיה לה משפט קיום עצמאי וערך אסטרטגי ממשי. כשכך יקרה, אבו מאזן ישתלב במערכת באופן שיענה גם על צרכי ישראל ובמחיר שבלי השגתו ממילא לא יקרה כלום במערכת הישראלית-פלשתינית.
מגמה בסיסית של שת"פ אזורי עם חלק מהמדינות שיש להן בפוטנציה אינטרס לשת"פ עם ישראל בדמותו של אויב משותף, הוא מהלך ראוי. הדרך בה מנסה ראש הממשלה להוציא מהלך זה מהכוח אל הפועל - נראית שגויה.
לסיכום: עד כה "צוק איתן" הוא
מבחן חיובי לצה"ל ברמת הכוחות הלוחמים, לכיפת ברזל ברמה הטכנולוגית ולרשויות המקומיות על הפקת לקחים מאירועים קודמים בצפון ובדרום ועל הערכות ותפקוד משופרים. הוא מבחן שלילי להנהגת המדינה, לקבינט ולדרך בה ניהלו ובה הם מנהלים את האירוע הכולל;
"איפוק הוא לא תמיד ביטוי לעוצמה... או חכמה..."