לפני שנים רבות הגיעה לטיפולי ילדה שחשפה בעזרת ציור את הפגיעה המינית שביצע בה אבא של חברתה. היא כתבה על דף את המילה "אונס" וקישטה כל אחת מהאותיות כך שנדרש זמן לראות את האותיות מבעד לציור. האחות שראתה את הציור הבחינה בכיתוב, דובבה את אחותה וכך נחשפה פגיעה ממושכת שעברה. המשפחה הייתה נסערת. הם פנו למשטרה וזו (או המשפחה) פנתה לתקשורת. הציור הועבר על-ידי המשפחה ל
עיתון הגדול במדינה והתנוסס בעמוד הראשון. ציור פיקנטי, שאין עיתון שיוותר על הצגתו. היה זה ביום שהילדה באה אליי לפגישה הראשונה. הדרך לקליניקה עוברת ליד קיוסקים רבים ופיצוציות. העיתון מונח כרגיל מחוץ לחנות, על המדרכה. ההורים, בדרכם עם הילדה לפגישה עִמי, מצאו עצמם מסיחים את תשומת לבה של הילדה שוב ושוב בכל עת שחלפו על פני קיוסק, כדי שזו לא תראה את הציור שלה בעמוד הראשון בעיתון.
אז התחדדה בי השאלה על הצורך של ההורה בחשיפה תקשורתית לעומת הצורך של הילדה, הצורך של התקשורת, ואולי צרכים של עוד גורמים. את מי זה משרת? האם זה משרת את הנפגעת או רק את התקשורת?
לעתים קרובות לנפגעות ולנפגעים אין יכולת לתאר במילים את מה שעבר עליהם. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהתעללות בילדים. יש קושי גדול לספר זאת במילים, או בכלל להבין את משמעות המעשים שנעשו. גם אצל מבוגרים שנפגעו יש פעמים רבות בלבול בקשר למה שקרה. הדבר נכון בעיקר כאשר הפגיעה מתרחשת בתוך מערכת יחסים, כפי שקורה בדרך כלל. סמוך לאירוע, הסיפור עדיין אינו קוהרנטי, אולם התקשורת זקוקה לסיפור עם התחלה וסוף. כאשר הנפגעת אינה מספקת סיפור מסודר, היא עלולה להיתפס כמי שהמציאה את הסיפור או אפילו כשקרנית, ולעתים אף כמשוגעת. כאשר ישנה חשיפה תקשורתית של הסיפור סמוך לזמן האירוע, קורה לא אחת שהנפגעת עדיין אינה יודעת להגדיר בעצמה את מה שעבר עליה, וּודאי שעדיין לא הספיקה לעבד את מה שחוותה. לא אחת בתקשורת מגדירים עבורה את הפגיעה "אונס קבוצתי" או "גילוי עריות". כל זה עלול להוסיף לתחושת חוסר השליטה שממילא הוא חלק בלתי נפרד מפגיעה מינית.
כשנפגעי עבירה רוצים לחשוף את הפגיעה - המקרה של ליאור
ליאור גל כהן מכירה את הדילמה מחייה שלה. ליאור, בת 50, נשואה ואֵם לשלושה ילדים, השכילה לחשוף את סיפורה בתקשורת באופן שהחשיפה פעלה לטובתה. ליאור, נפגעת גילוי עריות, מספרת על תהליך החשיפה: בתחילה הציגה עצמה רק כ-ל', ובהמשך חשפה הכול, בלי עכבות "ובלי ריבועים על הפרצוף".
ליאור: "בהתחלה הפגיעה היא סוד. חשבתי שאני היחידה. זה משאיר אותך בפינה חשוכה ואפלה. בחשיפת הסוד יש אלמנט של חזרתיות על אובדן השליטה. כל עוד הסוד אצלי - אני שולטת. כשאני משחררת - אין לי מושג לאן זה הולך". ליאור משתפת אותנו בכנות בתהליך שעברה עד ההחלטה להיחשף ובזה שעברה במהלך החשיפה התקשורתית: "יש רצונות נוגדים. יש רצון בסיסי לקבל הכרה חברתית, שידעו, שיכירו בזה שנפגעתי, עם פנטזיה שיוקיעו את הפוגע. זה לא תמיד קורה, ולכן החשיפה בעייתית, משום שאם היא מתרחשת מוקדם מדי, היא עלולה להיות הרסנית. אצלי החשיפה הייתה מבוקרת. בהתחלה - עיתונות כתובה, בדפים הפנימיים של עיתון 'הארץ', בעילום שם. אחר כך - חשיפה של אבא שלי, שפגע בי, ביוזמתו במוסף 'הארץ', שזו כבר עליית מדרגה. הסוד כבר שוחרר לסביבה ולמשפחה. אומנם לא בשליטתי, אבל זו הייתה מתנה גדולה מאוד מבחינתי. לעתים נפגעים ונפגעות מחפשים הכרה בבית המשפט. ממני זה נחסך. הוא הודה. לא בכול ולא קיבל עליו אחריות, אבל הודה. הייתה לי תמיכה מהמשפחה - הוקיעו אותו, אבל לא הייתה תמיכה בהגשת תלונה במשטרה". היא כותבת: בתקשורת אוהבים את זה סֶקְס מוֹכֵר, לֹא? (מתוך
האתר שלה)
באיזה שלב בחייך בחרת להיחשף בתקשורת?
"החשיפה הייתה כשהייתי כבר אימא, בת זוג, בוגרת. היום אין לי בעיה לדבר בכל מקום שמבקשים ממני. הפגיעה כבר מעובדת". מתוך קטע שכתבה: מתוך שנים של שתיקה, מתוך שנים של בדידות בשתיקה, מתוך תחושה של חוסר אמון בכך שבאמת רוצים לשמוע, יש משהו מפתה כשמישהו רוצה באמת להקשיב. אולי באמת למישהו אכפת, אולי באמת יקרה פה שינוי. אם יקשיבו באמת, כבר לא אהיה שם לבד. הנה אפשרות, זיק נוסף של תקווה. מחושך לאור.
איך את מסכמת את חוויית החשיפה הראשונה?
"הפעם הראשונה בחשיפה הטלוויזיונית קשה בהרבה מזו שבעיתונות הכתובה. בטלוויזיה יש פער גדול מאוד בין איך שמקבלים אותך לראיון, מחזרים אחרייך ('נעיר אותך בבוקר'), לבין היחס אחרי הראיון, שאז אף אחד לא מכיר אותך..." מתוך קטע שכתבה: אני יוצאת החוצה, כמו מקולנוע: בכניסה, אורות ושטיח אדום מקבילים את פני הבאים. הרבה מחשבה הושקעה בקבלת הפנים הזאת - תמונות על הקירות, הרבה אור, אפשר לקנות אוכל (גם אם רק ממתקים) ושתייה. אבל ברגע שנגמר הסרט, שלטי היציאה מפנים למסדרון אפרורי. כבר אין תמונות, אין שטיח, אין הרבה אור, אין קבלת פנים, אין אכפתיות. כבר לא צריך אותי. רגע אחד של תקווה צבעונית ואחר כך חזרה לאפור.
נשמע כמו חוויה של השתמשו וזרקו...
"נכון, אבל גם אני השתמשתי בהם, ולכן זה לא היה טראומתי. שמעתי על נפגעות שזה הפיל אותן. אני מכירה נאנסת מאחד המקרים הידועים ביותר, שבכל כמה שנים מפציעה בתקשורת, ואחר כך יש לה נפילה. כשאין עיבוד או הבנה של חוקי המשחק, זה בעייתי. תשומת הלב שמרעיפים עלייך מאוד מושכת, בעיקר כשבבסיס לא האמינו לי ועכשיו כן..."
יש כאן בעצם פיתוי, כמו בפגיעה עצמה...
"כן. אם ההבנה הזאת איננה, זו עלולה להיות חוויה מסוכנת. היום אני מתנדבת שנים רבות במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ויש לי גם עסק פרטי ('יצירת תרבות מניעת אלימות מינית', מעבירה הרצאות, סדנאות והכשרות), ולמעשה השתמשתי בהם גם כדי לקדם את העסק. אולי זה שימוש שיגרום לאנשים לעקם את האף - משתמשת במסכנות שלי כדי לקדם עסק... אני יודעת שהם רוצים צהוב, דם, אז לא אכפת לי - נותנת מה שהם רוצים ולוקחת מה שאני רוצה".
איך המשפחה מגיבה לחשיפה הזאת?
"בן הזוג שלי ממש לא חיבב מה שאני עושה, ובאחד העימותים בינינו זרק לי: 'את, עד שלא תופיעי מול אצטדיון מלא מפה לפה, לא תירגעי'. אמרתי לו שהוא צודק. היום זה כבר לא נכון לגביי. אני לא נרגעת כי אני במשימה, בתפקיד".
למה בעצם לגרד את הפצע שוב ושוב ולא להמשיך בחיים?
"רוב הנפגעות רוצות להמשיך בחיים ה'רגילים'. אבל חיים רגילים כמו שהיו לפני הפגיעה כבר לא יהיו. כן, זה יכול להיות חלק מהתמונה ולא להגדיר את התמונה כולה, אבל להיעלם לגמרי ברור שלא. אני הפכתי את זה למשימה של חיי, אז אין דבר כזה 'לעבור את זה'. במקצועי אני יועצת ארגונית ומנחת קבוצות. בגיל 40 שילבתי את כל מה שלמדתי, ובכלל זה הפגיעה, שהיא היום אחד הכלים שלי, היא כלי עבודה".
אילו היית צריכה היום להמליץ לנפגעת המתלבטת בנוגע לפנייה לתקשורת, מה היית מציעה?
"החשיפה התקשורתית היא לא זו שתפתור ותעזור בהתמודדות. קודם כול חייבים לקבל טיפול, לעבד את הפגיעה, ורק אחר כך לחשוף, אם בכלל. צריך להביא בחשבון את ההשלכות, כל מה שסיפרתי קודם על החוויה שאחרי הראיון - לא צריכים אותך יותר. החשיפה לא תפתור בן לילה משהו".
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע, עסוקה מאוד בעניין החשיפה התקשורתית, בעיקר מהזווית של הסיקור התקשורתי. היא מציינת כי לכל התהליך החברתי, המשפטי, הציבורי והתקשורתי יש השלכות קשות על נפגעת, לעתים - קשות יותר מהפגיעה עצמה. "ראינו בתקשורת שעושים דברים לא מוסריים, גם אם חוקיים. למשל, אונס קבוצתי של נערה בת 12. מישהו הדליף לעיתון התכתבות פייסבוק בין הנערה לבין הנערים, שמראה כאילו היא רצתה את זה. יצרו לה תדמית שלילית. העיתונאי לא מתאר לעצמו את ההשפעה על הסביבה הקרובה - טראומה חוזרת וקשה. החלטנו להיפגש עם כלי התקשורת, כדי שיבינו את המשמעות. בשבילם זה עוד אייטם, אבל מה המשמעות הפסיכולוגית?" ארגון הגג של מרכזי הסיוע שואף לגייס את העיתונאים והעורכים כדי שיימנעו מכתיבה שתגרום נזקים נוספים וכדי לתת קווים מנחים לסיקור חדשותי לא פוגעני במקרים של פגיעה מינית של מי שבחרו להתראיין ולהיחשף. האיגוד יוזם סדרת פגישות עם עורכים בתקשורת כדי להציג לפניהם את הקוד (עוד על הקוד האתי המתגבש ראו בכתבתה של עו"ד עופרה בן מאיר בגיליון זה):
לעתים הנפגעות מרגישות שהתקשורת רודפת אחריהן; מתקשרים אליהן הביתה, לאנשים שמכירים אותן, שואלים שאלות שהן לרוב פולשניות מאוד, ומנסים להשיג כמה שיותר מידע עליהן. החוויה הזאת מעצימה מאוד את תחושת החודרנות, שגם כך היא חלק בלתי נפרד מהטראומה, ואת התחושה שהפגיעה שלה לא נגמרת. אין לה אפשרות להתחיל להתמודד עם מה שעבר עליה, כי היא כל הזמן מתמודדת עם הצורך להדוף את החודרנות. סוליציאנו מביאה דוגמה: "בתוכנית 'צינור לילה' ערכו ראיון עם ילדה בת 7 שנאנסה. הראיון התקיים לאחר מסע לחצים שהופעל על הילדה ועל אמה, ובסופו של דבר דיברו עם הילדה ללא הסכמת האם... לעיתונאים יש מחויבות לרייטינג, הם לא תמיד רואים את האדם שמאחורי הסיפור ואת הנזק הפסיכולוגי".
סוליציאנו אינה מתנגדת לסיקור נושא הפגיעות המיניות, כמובן: "יש הבנה שפגיעה מינית בילדים היא דבר איום ונורא. צריך לסקר את זה, אבל לא בצורה שתגרום טראומה נוספת. כיוון שלא כל דבר אפשר לעגן בחוק, אנחנו שואפים להסביר את הגבול בין הצהוב לפוגעני. הגבול הזה נחצה פעמים רבות".
מה דעתך על פנייה של נפגעת לתקשורת?
"בפגיעה מינית יש אובדן שליטה על הגוף, בלי יכולת לעשות משהו. כשיש מתלוננת עם כוחות, שהנושא מעובד אצלה, שמעוניינת לרתום את התקשורת למאבק, להחזיר לעצמה שליטה, זה גם יכול לעזור לה, כל עוד הסיקור הגון. גם זה קורה מעת לעת. למשל, יש עכשיו בפייסבוק קמפיין של דורית אברמוביץ, קורבן גילוי עריות, בת 46. היא הגישה תלונה נגד הוריה על גילוי עריות והזנחה. היא משתמשת רבות בתקשורת וברשת כדי לקדם את הנושא. היא שולטת בחשיפת המידע, זה בעמוד הפייסבוק שלה. אבל היא לא משקפת את המסה הקריטית. בזכות הרשת נפגעות רבות יותר מדברות. הנושא יותר 'בחוץ'. בזכות הפייסבוק והרשתות החברתיות יש בדרך כלל יותר שליטה על המסרים של הנפגעות". סוליציאנו מציעה שאם נפגעת החליטה לפנות לתקשורת, כדאי שתפנה לעיתונאיות שידוע שהן אוהדות יותר, כדי למנוע טראומה נשנית.
לדעתה, חשוב לציין גם את הצד החיובי שבפרסום מקרים של פגיעה מינית בתקשורת. במרכזי הסיוע ובארגונים אחרים שמטפלים בנפגעים ובנפגעות מדווחים כי פרסומים כאלה מעלים את מספר הפניות אליהם. בעיקר כאשר הפרסום נוגע לאדם מפורסם שעבר פגיעה. אז מתחזקת התחושה שהנפגעים לא לבד. הבושה והאשמה הן הרי חלק בלתי נפרד מהפגיעה, ובפרסום יש כדי לתת כוח והבנה שזה יכול לקרות לכל אחד ואחת.
