תנועה שדִגלָה הוא עֶרכי, בין אם מדובר בתנועה פוליטית, חברתית, סביבתית וכיוצא באלה, אם היא עוברת את הגבול לעבר הקנאות, לא רק שהיא מכפישה את שמה אלא יש בה סכנה ממשית למשטר הדמוקרטי ולחברה כולה. שפיכות הדמים הגדולות בהיסטוריה נבעו בראש וראשונה מסיבות אידיאולוגיות קנאיות. גם כיום. ואין צורך להזכיר שמות. בשעתו התייחסתי בהקשר זה לארגונים סביבתיים, אשר עם כול הכוונות הטובות והדאגה לסביבה, אם הן עוברות את הגבול, הרי במקום להטיב עם האזרח למענו נתונה דאגתם, מזיקים לו. כל נושא שנוגע לחברה ויש בו כמה פנים חייב להיות מידתי באמצעים שלו.
לפני כמה שבועות הפנתה את תשומת לבי פעילה חברתית ופוליטית שעוסקת גם בנושא השואה, להודעה פומבית של יוחנן רון זינגר יו"ר הוועד המנהל של עמותת "ילדות אבודה- ילדים שורדי שואה". הוא מתייחס לפרסום של ארגון שמתקרא "טבעונים וחיות אחרות", שבו נראים בחלק העליון של התמונה הרבה שפנים ובחלק התחתון ילדי שואה - אלה ואלה, כמובן, בדרך לטבח. לעניין של "כצאן לטבח" לתיאור נרצחי השואה -זאת הגדרה שקרית, שאליה אתייחס בהמשך. אולם כאן אני מבקש לעמוד על טיבה של המודעה. אני לא מביא את התמונה, לא בשל הפרת זכויות, שכן זאת פורסמה ברשתות ובבלוגוספרה. אלא כדי שלא להוסיף עוד צריבה לאלה שנפשם נקעה מן ההודעה. זינגר כותב בין היתר: "הפגיעה הנפשית באחרים ובמיוחד בעשרות אלפי ניצולי השואה החיים בקרבנו חמורה, לאין שעור, מאכילת בשר. האם מי מכם חווה את החוויה הנוראית של השואה? האם לא די היה בכתם הנוראי אשר הדביקו לשורדים כאילו הם "הובלו כצאן לטבח" שאתם, אבירי הבשורה האנושית, תוסיפו חטא על פשע ותדמו ילדים שכל חטאם היה היותם יהודים לארנבות? ילדים טהורים אשר בגין יהדותם נרצחו באופנים הברוטאליים ביותר. אלו ששרדו את הגיהינום, נתייתמו והושלכו עם צלקת נפשית ופיזית עמוקה אל החיים לגורלם וקדושים אלו אתם מעיזים לדמות לארנבות, אלה גיבורים אשר שרדו את השואה והקימו מדינה".
עד כאן אני מזדהה לחלוטין עם התוכן אף שגם בקטע הזה, תיאורים שונים מיותרים. אבל כאשר רון זינגר מוסיף בהסתערות על ציבור הטבעונים וכינויי גנאי, זה לא רק מחטיא את המטרה אלא מוסף חטא על חטא.וככה הוא כותב: "יפי הנפש, חסרי השדרה, המסתתרים תחת השם טבעונים וחיות אחרות, איך אינכם מתביישים בהשוואה הטמאה. אין אתם חיות אחרות. אתם סתם מוטציות מעוותות של בני המין האנושי. אתם יפי הנפש זוללי העשב למינהו, מי ששומר כל כך על החיות אינו פוסל פגיעה בבני מינו בני האדם. עד לאיזו תת רמה אתם מסוגלים לרדת בכדי להעביר את המסר הסובייקטיבי שלכם?"
מילים מדברות - לעתים לא יפה
בשעה שה"טבעונים וחיות אחרות" מדברות בתמונות, רון זינגר משתמש באותה שפה במילים הפוגעניות שאף הן ראויות לגינוי. כאמור, אני שותף מלא למחאה לעצמה. אולם כמי שמכבד אמונות ודעות של הזולת וכשריד שואה שלמד על בשרו עד היכן יכולה להוביל העדר סובלנות כלפי דעות הזולת או היריב, אני תוהה מאוד בלשון המעטה לגבי ביטויים שלקוחים מלקסיקון מסוים, מן ההכללה והכינוי "יופיי נפש" וכדומה שיש להם קונוטציות פוליטיות ברורות. גם זה מחטיא את המטרה.
משום כך ראיתי לנכון לפנות לאישה צעירה, טבעונית, אמנית, פעילה חברתית ופטריוטית שנאבקת כאן על דעותיה ולא בברלין. הפרסום המסוים הזה היה למורת רוחה, אבל היא קראה את הפנייה כולה ועל כך ביקשה להגיב. ככה היא כותבת: "במכתב זה שהעברת יש שוב שימוש שאני נתקלת בו שוב ושוב בביטוי 'יפי נפש", שוב כפי שקראו לצעירים שיצאו למחות בזמן המחאה החברתית ושוב כגנאי לאלו שהעזו להביע ביקורת על הממשלה בזמן המלחמה האחרונה - שמאלנים יפי נפש. אז אני נושאת שם זה בגאווה, יפת נפש, מודה כי אכפת לי מהסביבה, איכפת לי מהאנשים סביבי, החברה והמדינה שבה אני חיה ואכפת לי מבעלי החיים אשר בדורנו יש לנו למשמרת, וחייהם בידינו... אכפת לי שיהיה לי עולם להוריש לילדי ולנכדיי, ושאוכל להגיד בגאווה שהדור שלי הביא לשינוי תודעתי בכל הרמות, והחשובה שבהם - שחרור בעלי החיים".
והיא מוסיפה: "אני גאה מאוד בשרידי השואה שהגיעו לכאן ומסבל ומוות הביאו חיים, הפריחו את השממה והקימו מדינה. אני גאה בכך שגיבורים כמוך צבי ואחרים עמדו לצד הצעירים במטרה להקים חברה אזרחית ומדינה שאפשר לחיות בה. צר לי על כי מישהו מניצולי השואה חש פגיעה כלשהי כתוצאה מדרך ביטוי של אדם או ארגון אחר. עם זאת אני רואה זאת כהזדמנות לדיון, לפתיחות מחשבתית ושינוי אמיתי. כולנו פה באותה הסירה, חברתית, מדינית ועל אותו כדור שנקרא ארץ, לומדים, מתפתחים. הבה נפתח את לבנו".
אשר לפרסום עצמו, אם הכוונה בפרסום התמונה הייתה לעודד אנשים להיות טבעונים, או לעניין אותם לגופן של חיות ועופות, הפרסום הזה, כאמור, לא רק מחטיא את המטרה, אלא גם ירחיק אנשים אשר אולי נטו להתעניין בטבעונות. זה בצד המעשי. בצד הערכי-מוסרי יש כאן שני חטאים. הוא פוגע קשות בחלק נכבד של אזרחי ישראל. שכן מלבד קומץ של שרידי השרידים, שעדיין חיים אתנו ומספרם להערכתי בין 60-50 אלף, ישנם דורות המשך שמספרם הוא יותר ממיליון נפש. ברבים מהם זה וודאי פוגע. החטא השני, נולד גם הוא בחטא.
הגדרות מסולפות
במהלך השואה ומיד לאחריה, רווחו בישוב היהודי בארץ ישראל שני מונחים שהיו קשורים לשואה. אלה ששרדו נקראו "פליטי השואה". פליט בדרך כלל הוא אדם שבורח ממקום שמתאכזרים בו, מטעמים גזעיים, דתיים או פוליטיים. ניצול שואה ושריד שואה הם מונחים מאוחרים יותר. ההגדרה השנייה הייתה שהיהודים "הובלו כצאן לטבח". הצאן אכן מובל לטבח, והוא לא מראה שום סימני רתיעה או התנגדות פעילה, ואין בו ההכרה מה עומדים לעשות בו. ואכן בשל הסטיגמה הזאת היה עניין לראשי היישוב, ובראש וראשונה לתנועות הפועלים, להבליט את מעשה הגבורה של מורדי גטו וורשה, שרבים מלוחמיו נמנו עם תנועותיהם אף שהיו גם חברי בית"ר. ומכאן גם השם "יום הזיכרון לשואה ולגבורה". לאמור היה הייתה גם התנגדות של גיבורים ולא רק עדר שהלך לטבח.
בהקשר זה אשוב ואציין אפיזודה אשר קשורה בהגדרה הזאת. אפשר והזכרתי אותה בהזדמנות אחרת. במהלך משפט אייכמן קרא התובע, היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, לדוכן העדים, את ד"ר
משה בייסקי, לימים שופט בית המשפט העליון וניצול שואה. האוזנר שאל את בייסקי, חברו הקרוב בתנועת "העובד הציוני" והתועה הפרוגרסיבית: "מדוע לא התנגדתם". בייסקי התבונן רגע בפניו של האוזנר ובפני הקהל, נטל כוס מים וחזר לשבת, כולו רועד. לאחר דממה, וכעבור דקה או שתיים בייסקי חזר לדוכן. הוא הרים את קולו והתריס כלפי האוזנר ותהה האם הוא או היישוב יודע את האמת, והנסיבות שבהן בוצעה ההשמדה, במקרים רבים.
ב"מזכר" - ביטאון הארגונים של ניצולי השואה בגיליון אוקטובר, מובא מאמרו של פרופסור אורי שמואלי אשר מביא סימוכין מתוך ספר של הסופר הפולני גז'גוז' קולאץ' שחקר את הנושא. אחת הסיבות שמביא קולאץ' זאת שיטת הכחש והמרמה ממנה נהגו הנאצים.
באחת הרשומות הבאתי דוגמה, שהגרמנים ברוב המקרים, נהגו בכחש, והטעו את היהודים. חלף התעמולה השקרית, והלכת שולל מצד הנאצים, כמעט לא היה גטו בינוני או גדול שבו לא פעלה מחתרת בעלת אופי כזה או אחר, ותלוי בנסיבות. מתוך גטאות שונים יצאו הפרטיזנים. מי מכיר את הסיפורים שאנשים חרפו את נפשם בכול דרך שהיא להבריח מזון לגטאות כדי להציל את התושבים ממוות מרעב. או להסתיר בני אדם שהיו רשומים לגרוש. אנו בגטו לודז' הסתרנו את המדריך שלנו בתנועת הנוער הציוני, שהיה ברשימת המגורשים, ודאגנו לשמור עליו וגם לספק לו מזון, עד שהאקציה הזאת נסתיימה . ידענו שאם ניתפס במקרה הטוב נישלח מייד למחנות מוות ובמקרה השני נהרג מייד, אם בסביבה יהיה איש ס.ס. מי יודע על צעירים שהסתכנו במוות מיידי בהימלטם מגטאות כדי לעקוב אחרי תנועת רכבות בכלל ורכבות לאושוויץ וזאת בשרות המחתרות או המודיעין של בעלות הברית, ולדווח עליהם. אני יכול להעיד כי בגטו לודז' הייתה מחתרת ואנו בתנועות הנוער התוועדנו אליה בקיץ 1944 כאשר הכוחות הסובייטיים התקרבו למרכז פולין. אנחנו בני הנוער היינו אמורים להיות אנשי הקשר בין העמדות השונות של המחתרת שרשותה עמדו מספר מסוים של כלי נשק ב"סליקים".
ובכלל מה יכלו לעשות אנשים מזי רעב, שלדים, אשר בקושי עמדו על רגליהם כאשר מולם עמדו אנשי הס.ס עם הסשמייסרים, יורים לכול עבר וכלבי הצייד מסתערים עליהם. אני, כנער בן 12, כאשר בבית הקברות של עירי נערכה הסלקציה וניסו להפריד ביני לבין סבי שהחזיק בידי, לא נתתי לנאצי לעשות זאת, נאבקתי בו עד שהוא הכה אותי באגרוף ומשך את סבי לצד השני. צאן לא נוהג ככה. גם שפנים לא.
לא הייתי מעלה דברים אלה שהם בחזקת נשכחות, ונחשבים אפילו פתטיים, אלמלא אותה תזכורת של אותם גורמים טבעונים בכול הנוגע לתיאור של צאן שמובל לטבח. במקרה של התמונה, אלה שפנים. שפן, נחשב לחיה פחדנית, אבל הוא נראה נחמד יותר מעז או כבש ומעורר יותר אמפתיה. זאת לא זילות השואה. זה זלזול באנשים אמיצי לב בעלי תעצומות נפש בלתי רגילים, ששרדו את התופת הגדולה ביותר אי-פעם. אין גבורה גדולה יותר מאשר לשרוד את הגיהינום הנאצי.
הפניה של זינגר מסתיימת בעניין זילות השואה כאשר הוא קורא "להקים קול זעקה לאור זילות זכר השואה". ואכן כמה ימים לאחר הפנייה הזאת התפרסמה ידיעה כי פעיל חברתי כינה בכיר רשות ההגירה "אייכמן". שוב אותה תופעה מסוכנת שבה "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". מכאן שיש לאותם גורמים חברתיים וטבעונים שותפים. החל מנערי הגבעות שקוראים לקצינים - נאצים, והריסת מאחז לא חוקי - שואה, וכלה בפוליטיקאים ציניים אשר משתמשים בשואה במסגרת מדיניות ההפחדה. ככה שאת זילות השואה לא הטבעונים המציאו.
