כמו עוף החול, מדינת ישראל קמה מאפר המחנות וגחלי השואה. בשנת 1988 החל מסע בני נוער לפולין והפך לאחת התופעות החשובות בעיצובו של זכרון השואה. שוחחתי עם אם ובנה, שהשתתפו במסע לפולין ודיעותיהם שונות.
אמתי, כיום סמל בחיל-האוויר, היה שם לפני כשלוש שנים. אמו, אורנה, הייתה בפולין לפני חודש. הוא סיכם בפני את המסע "ההרגשה שלי כמו טיול כזה. כמו טיול שנתי". אמו סיכמה: "היה מצמרר. חשוב לכל ישראלי, שרוצה להבין יותר למה הוא ישראלי".
אמתי נסע במסגרת השכבה, כ-300 נערים ונערות (מתוך כ-400 בבית הספר). לפני הנסיעה, התכוננו חצי שנה ב"כל מיני סדנאות במסגרת התיכון. אחת לשבוע, באה לשיעור מישהי מיד ושם. התלמידים לוקחים את הנושא ברצינות, אבל זה לא משהו שעולה ממנו הרבה רגש. נושא לימודי, טכני.
"ביום הראשון, סיירנו באזור הגטו של קרקוב. שכונה עירונית ישנה. לא נשאר הרבה מן הגטו. נכנסנו לבית כנסת המפואר, אבל הרגשה בבית כנסת - לא יודע. גם בארץ אין הרגשה מיוחדת בבית הכנסת.
במחנות השמדה? כן, היה מעניין. אושוויץ הרגיש לי יותר כמו מוזאון, כי הרבה מן המקום לא נשאר. המחנה, שנשמר הכי טוב, היה מיידנק. הכל קיים שם. ביתנים, תאי גז, כתמים שהגז משאיר על הקירות. כאן אפשר לנסות ממש לתאר אנשים הולכים. זה מקום, שבגלל הויזואליות החזקה אפשר להשתמש בדמיון ולתאר את מה שהיה.
"בצהריים, נתנו זמן חופשי. זמן כיף כזה. חזרנו לקבוצות של חברים. התיישבנו במסעדה. "באחד הערבים הביאו לנו למלון להקה של מחול-עם פולני. בהופעות - נחמד. מרגישים כמו בכל מופע. היו הרבה פעילויות כאלה שלא קשורות לשואה.
"אינני חושב שבעת מופע, מישהו מאיתנו חשב שבעצם באנו לנושא השואה. כשהיה זמן חופשי להסתובב, הקדשנו זמן לשיטוט בין חנויות, לחלונות ראווה ולקניות. את השעתיים-שלוש לפני הטיסה,
השעות האחרונות בווארשה, נתנו לנו לבלות בקניון גדול בעיר".
אמו חזרה לפני כשבועיים מן המסע והיא כולה נרגשת ונסערת. במשלחת היו רק נשים - שלושים ושבע מיילדות עם מדריכה "יוצאת מן הכלל". חמישה ימים קשים. "נחתנו בבוקר מוקדם ומיד התחלנו בסיור לימודי - לבית הקברות היהודי בוורשה. שם למדנו הרבה על החיים היהודיים: היכרות עם הקהילות, שהרכיבו את היהדות בעיר - הציונות, הבונד, אנשי הספרות, אנשי הרוח. עצרנו ליד אנדרטה מדהימה של יאנוש קורצ'ק והילדים.
"המשכנו למה שנשאר מהגטו, בתים שנהרסו. דוגמה לחיים היהודיים. דיברנו על תפקידם של ילדים, שהבריחו אוכל, דיברנו על תפקידם של הרופאים ורופאות, שעסקו בחקר רעב בגטו. כן, הם כתבו מאמרים מקצועיים על תופעות שגרם הרעב ופרסמו אותם!.
"הסיפורים היו מאוד קשים ומכיוון שהיינו שם פיזית, יכולנו להרגיש את העליבות, ההשפלה, הרעב. אבל, לא רק שואה. ביום השני, נפגשנו עם שש מיילדות פולניות לשיחה על החיים המקצועיים -יחס לנשים הרות, אתגרים בחדר לידה, יחסים בין רופאים ואחיות...
"המשכנו לטיקוצ'ין, אל בניין בית הכנסת ששרד ובתי העיירה שנותרו סביבו. ממש שטעטל. בית הכנסת גדול, כמו מבצר, מאוד מרשים. נתן תחושה של מרכז העולם וכשאתה עומד שם ואין שם יהודים, זה גורם התרגשות רבה ותחושה נוראה. ממש הרגשתי את החיים היהודיים שהיו שם. לקחו את היהודים והעלימו אותם.
"בסוף היום נסענו לטרבלינקה. כמעט חושך. אנחנו לבד, מקיימים טקס, קטעי קריאה, שרים שירים ואני מנגנת התקווה בחליל. מקום שלא נשאר ממנו כלום, רק שברי מציבות עם שמות הקהילות שהושמדו ואנדרטה שמעוררת מועקה. תחושה קשה במקום הזה, למרות שאין דבר ממה שהיה שם.
מיידנק. היה ממש מצמרר. זה מחנה השמדה שהשתמר. עברנו בצריפים, ליד ביתן הרופאים שבו ערכו בדיקות ונסויים בבני אדם. היה קר והלכנו בגשם. גדרות. מגדלי שמירה. יש משרפות. ביקרנו בתנורים, ארובות, תאי גז. יש שם מבני בטון עם חלון, שבעדו אפשר היה לראות יהודים צועקים 'שמע ישראל' עד שהפסיקו לנוע.
"ירד גשם על השלוליות ולא היו במחנה כמעט אנשים. היינו כבר תשושות, רעבות, קפואות ואז התחלנו מסע בביתנים של עליבות החיים ושל ההרגשה 'אין סיכוי'. אחרי חמש שעות רצינו למות והם חיו בממוצע שלושה-ארבע חודשים ובלי בגדים חמים ומעילים, כמונו.
אורנה לא יכלה להפסיק לדבר, ואני הפסקתי לכתוב.
מסקנות:
אמתי: "כמו שמוציאים את המסע, הוא מיותר. אפשר להוציא תלמידים לפולין, אבל כמו שהוא נערך כעת, זה בזבוז".
אורנה: "הביקור במחנות חשוב לכל ישראלי, שרוצה להבין יותר למה הוא ישראלי. מה שנראה כחיים טובים ונוחים ליהודי בגולה, עלול להתהפך עם העלייה של הרודן הראשון. לגבי הנוער - לא כל אחד מתאים לכך וצריך לקיים את המסע במסגרות קטנות ואינטימיות.
ציון דרך אישי
זה הפוסט הארבע-מאות שאני מפרסם בבלוג.
