אחת מתריסר המשימות הכבירות, שהוטלו כעונש על הרקולס, הייתה לנקות את האורוות (רפתות במקורות מסוימים) של אוגיאס, מלך אליס. הרקולס נענש כיוון שזרק לאש את אשתו ואת שלושת בניו. במקום להתאבד, הוא נשלח לאוריסתאוס, דודנו, שהיה מלך מיקנה, שהטיל עליו לבצע משימות קשות.
המדגימה החמישית הייתה ניקוי אורוות אוגיאס, שהיו בהן 3,000 שוורים ולא נוקו שלושים שנה. הרקולס הציע לנקותן תמורת עשירית מהבקר, שהיה בהן. אוגיאס הסכים בתנאי שהזבל יפונה עד רדת הערב. הרקולס חפר תעלה אל החצר, הִטה אליה את הנהרות פניוס ואלפאוס, ומצדה השני של הרפת חפר תעלה, שתנקז את המים חזרה אל אפיקי הנהרות, אחרי שהנהרות שטפו את האורוות.
כשהושלמה המלאכה, בזמן, התכחש אוגיאס להבטחתו, וסירב לתת להרקולס את מכסת הפרות. במהלך בירור בתביעת הרקולס מהמלך, העיד פילאוס, בנו של אוגיאס, נגד אביו, שגירשו מהעיר. עם שובו של הרקולס למיקנה, סירב אוריסתאוס להכיר בניקוי האורוות כמטלה שבוצעה כהלכה, כיוון שלדבריו פעל הרקולס לשם רווח.
כאמור, זה מקור הביטוי הנפוץ. ועתה נשוב למציאות חיינו במדמנת ישראל, ולאו-דווקא למשטרע המפוארת, שקמה לנו לדראון, אלא דווקא לתקשורת, שאמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, ודורשת ניקוי אורוות, כדי להציל על הדמוקרטיה שלנו מהשמדה עצמית.
רשת הטלוויזיה NBC
חוקרת עכשיו דיווחים של בריאן ויליאמס, שַדרהּ הבכיר, המנחה את תוכנית חדשות הערב של הרשת. ויליאמס הודה עתה, כי טעה בדווחו, כי מסוק שטס בו בפלישה האמריקנית לעירק (בשנת 2003), אולץ לנחות אחר שנפגע באש נשק קל ובשתי רקטות נ"ט RPG.
בבית-הספר לעיתונות בטקסס הדגישו בפנינו שני עקרונות - לדבוק באמת ולהודות בטעויות. שני העקרונות הללו אינם מנחים כלל את התקשורת הישראלית, שאינה מתביישת לדווח שקרים בוטים, ולהסתיר את האמת, מבלי למצמץ כלל.
כך, עיתונאי אמריקני, שנתפס בדיווח שקר, חותם בפועל על מכתב פיטוריו. קל וחומר מי שהורשע בהוצאת דיבה (שמוגדרת בחוק האמריקני כ"התעלמות חסרת-אחריות מן האמת", שנעשתה במזיד).
פרקליט ושוער
כתיבה עיתונאית הנה תהליך מפרך של ברירה (סלקציה), המונחה על-ידי גורמים שונים, תוך תחרות קשה ובלחץ זמן. העיתונאי - יחידת-הקצה, אם תרצו - יכול להיות משני סוגים: "שוער", המסנן את הידיעות לפי חשיבותן ולפי העניין שהן מעוררות; ו"פרקליט", המקדם סדר-יום (אג'נדה) מסוים. האחד כביכול אוביקטיווי והאחר סובייקטיווי.
אלא שבחיים אין אנשים אוביקטיוויים, וכולנו נוטים לקדם את הקרוב ללבנו ולהעדיפו. לכן. מערכת
עיתון משתדלת לאזן בין הגורמים. לעומת זאת, כלי תקשורת הגון מודיע בריש גלי לצרכניו על נטייתו ועל העדפותיו. זה, כמובן, אינו קיים במקומותינו, שבהם אפילו פרשני ספורט אינם מתביישים להודיע בריש גלי, שהם אוהדים קבוצה מסוימת ושונאים קבוצה אחרת.
המקרה של ויליאמס מעלה שוב על סדר-היום את אמינות הדיווח התקשורתי. אחרי שידור הכתבה, כשחיילי דיוויזיית החי"ר 3 האמריקנית חזרו לכווית, הם הצליחו לראות את דיווחו, וכעסו על שקריו הבוטים. מאז הם מנסים לגרום לו לתקן את המעוות. לפני כעשרה ימים הם הצליחו: ויליאמס התנצל פומבית ובישיבה של מחלקת החדשות ברשת NBC.
רשת הטלוויזיה לא הסתפקה בכך, ובודקת כעת איך טעה השדר הבכיר, והאם גם בדיווחים אחרים שגה ויליאמס במזיד. זה סוף הקריירה שלו כמגיש חדשות הערב של הרשת ואולי בכלל. לתקשורת האמריקנית יש אפס סובלנות לטעויות במזיד.
זה, כמובן, אינו קורה אצלנו. בכירים בתקשורת הישראלית הורשעו בדיבה, והרשעתם לא חיסלה את הקריירה שלהם. למשל,
אילנה דיין, שבית המשפט ביצע לוליינות מילולית אדירה ומבישה, כדי לא להרשיעה בהוצאת דיבה על קצין ב'גבעתי';
רביב דרוקר, שהורשע בהוצאת דיבה על יו"ר הכנסת;
בן כספית, שהיה שותף לבידוי ראיות נגד השופט
תאודור אור. ואלה רק קצות הקרחון הנורא, המשתק בפועל את התקשורת הישראלית.
אתרוגים
ויש עוד פן מכוער לתקשורת הישראלית - "פרקליטים" כמו
אמנון אברמוביץ' ו
נחום ברנע "אִתרגו" את
אריאל שרון - כלומר, הסתירו מהציבור את האמת על שחיתותו - על-מנת שתהיה לו יד חופשית להרוס את מפעל ההתיישבות בחבל קטיף, שנוא-נפשם. אני מניח, של"אתרוּג" כזה זכו גם שוטי אוסלו ועוד הוזים, שהכינו תוכניות מטורפות לאבדן המדינה, שהולמות את טעמם המפוקפק של ה"פרקליטים" הללו.
לכן, אין פלא, שאמינות התקשורת הישראלית מתחרה במרץ בסקרי דעת-הקהל באמינותה הנמוכה של הכנסת. לו זה היה תלוי בתקשורת הישראלית, הליכוד לא היה עולה לשלטון לעולם. אומרים, שאברהם שוויצר המנוח, מבכירי העיתונאים ב
הארץ, אמר באכזבה גלויה אחרי הבחירות בשנת 1981: "ארבע שנות כתיבה אוביקטיווית נגד הליכוד ירדו לטמיון בגלל טיפשות העם". ושוויצר לא היה יחיד בדורו.
ובמסגרת האתרוּג רב-השנים והחד-צדדי גם התעלמה התקשורת מכל מיני עניינים טפלים - כמו התמוטטויותיו של
יצחק רבין ושיכרותו, הרגליה המלכותיים-לכאורה של לאה, אשתו, שחיתותם של
שמעון פרס ושל
אהוד אולמרט ועוד. לו הקדישו לכך העיתונאים עשירית מהמאמץ, שמוקדש לתיאור מעשים, המיוחסים ל
שרה נתניהו, הייתה פורצת שערורייה אמיתית. והתקשורת לא עסקה בכך, למרות שהיו די עשן ודי אש, כיוון שביוזמתה כיסתה על הדברים וחיפתה על העוולות. לעומת זאת, היא סימנה את נתניהו כאשם בכל מדווי המדינה ובכל צרותיה.
