בסרטון הסברה מעניין, מתקופת המחאה החברתית,
הסבירה סתיו שפיר את משנתה. ברגע מסוים בסרטון, היא החלה לדבר על מוסד המדינה באופן כללי בהאי לישנא: "יש פה עולם ישן שצריך להתחלף בעולם חדש... יצאנו כי הבנו שיש לנו את הכוח ובעיקר את הזכות, הזכות לקחת את המדינות שלנו בחזרה לידיים, אם המדינות האלה לא משרתות אותנו יותר, אין להן שום סיבה להתקיים...".
לדעת סתיו שפיר, מדינת ישראל, או מדינות בכלל, חייבות לשרת אותנו. מדינת ישראל מאבדת בעיני ח"כ סתיו שפיר מ'
המחנה הציוני' להזכירכם, את זכות הקיום אם לפי הבנתה היא לא 'משרתת' אותנו יותר. גישה ילדותית זו, המתעלמת לחלוטין מחזון האבות המייסדים ומגדולתם, מחלום הדורות אשר שאפו לחיות בארץ חופשייה, ללא פוגרומים, ללא אנטישמיות וללא שואה, ומוכנים היו להקריב את מיטב בנינו ובנותינו כדי להגשים את החזון הזה, נראית כגחמה בעלמא. אומנם יהיו אשר ינסו להפיס דעתנו בכך שמדובר בגחמה ובהתבטאות לא מוצלחת ובלתי חוקית, של חברה בכנסת ישראל הרואה ברכה כלשהי בחורבנה של המדינה היהודית. עם זאת, עיון מעמיק בחזון השמאל הישראלי מראה, שהחזון הזה איננו כל כך שולי בקרב בני ובנות 'המחנה הציוני'.
בספרו של
שמעון פרס, אשר הוזכר לעיל, השלב הבא, הוא כותב בעמ' 48: "האירופים הגיעו למסקנה כי כמו שהקיץ הקץ בזמנו על משטר הערים של ימי הביניים באירופה, כך הקיץ שם עכשיו הקץ על משטר המדינות. מדינות אינן יכולות עוד להתקיים כיחידות כלכליות וצבאיות, ועל כן אף אינן יכולות להתקיים כיחידות מדיניות...", לכאורה זה כשלעצמו אמור היה להרחיק אותנו מן המגמה האירופית ולקרב אותנו אל עבר השפיות שתגן על מדינתנו הקטנה, בייחוד לאור העובדה שאיחוד כזה מכוון לאזור בלתי ניתן לאיחוד, אך לא היא.
על-אף שאיחוד בתוך המגמה האירופית פירושו חיסולה של ישראל, קובע פרס בהמשך דבריו כי: "מכל הטעמים האלה נראה לי שאנו מוכרחים לעבוד קשה בכיוון של השתלבות באירופה בכל דרך אפשרית...". מאמר זה בספר נכתב כבר בשנת 1957, ומכאן שמגמת קץ מדינות הלאום היה מוכר לשמאל הישראלי עוד אז. יתר על כן, מדובר בהרצאה שנשא שמעון פרס בפני אנשי משרד החוץ, ומכאן הסבר חלקי לבעייתיות הקיימת בעמדתם של בכירים רשמיים במשרד זה.
במסמך מסווג, שהודלף על-ידי וויקיליקס, שנשלח מהשגרירות האמריקנית לוושינגטון ב-25 בפברואר, צוטטה סמנכ"ל
הקרן החדשה לישראל, ומנהלת 'רופאים לזכויות אדם' בעברה, חדווה רדובניץ: "היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה הטרגדיה שהישראלים חוששים ממנה, משום שהיא תהפוך לדמוקרטית יותר".
הרעיון העומד בבסיס הדברים, נוגע להשקפה מרכזית ומבוססת בשמאל הישראלי, לפיה הסדר העולמי הישן, המבוסס על מדינות לאום, חייב להתחלף בסדר עולמי חדש, המבוסס על מסגרות פוסט לאומיות רחבות ועל גושים. מדובר כאן באימוץ מודע של עקרונות הגלובליזציה הרדיקאלית על-ידי מחנה שלם. לכן מטיף השמאל לפתיחת גבולות המדינה, ולביטול הסממנים הלאומיים והציוניים: "גלובליזציה מחלישה את כושרן של מדינות להחיל שליטה פוליטית על טריטוריה, ששחקנים מן המגזר הפרטי פועלים בה... בהביטנו לעבר העתיד... מדינת הלאום כשחקן ריבוני חיצוני במערכת הבין לאומית, תהיה נחלת העבר..." (קגלי וויטקוף, עולם של תמורות, עמ' 298).
מכאן מובן מדוע קובע פרס כי: "בעקבות כינון שלום כולל יפתחו הגבולות בין מדינות האזור לתנועה חופשית..." (המזרח התיכון החדש, עמ' 134), והוא שואף לכך ש"כינון השלום יאפשר...צמיחתה של מסגרת אזורית משותפת, שעצם קיומה ישנה את פני האזור...המפתח לפתרון...הוא בהתארגנות אזורית..." (שם עמ' 61).
מגמה זו מחייבת שינוי מהותי ביחס שלנו לכמה וכמה מוסכמות חברתיות ציוניות, המאפשרות את עצם קיומנו בארצנו. טרנד חדש/ישן בשמאל הישראלי, נוגע ליחסם של גורמי שמאל ל'חוק השבות', שחוקק השמאל בתקופתו הציונית. במילים אחרות, מדובר כאן בחזון המערער את הלגיטימיות של המשך קיומה של מדינה יהודית בכל גבול שהוא, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על ביטול הגבולות, והיטיב לבטא זאת הסופר גרוסמן, באמרו: "...האם נמשיך אנו, מנהלי המלון 'ציון', לשמור את החדרים הריקים על שמכם? או שמא נחליט לקבוע גבול של זמן ל'חוק השבות' הבעייתי..." (לדמיין את השלום).
הרצון לבטל את חוק השבות, 'הבעייתי', בעיני השמאל כלשונו של גרוסמן, לא יכול שלא להדיר שינה מעיניו של כל בנגוריוניסט מוצהר. החוק הזה נחקק על-ידי השמאל, מתוך תיקון עוול מוסרי בן אלפיים שנה. הוא חידד את הסולידאריות החברתית, בין קהילות יהודיות בעולם, וחיזק את ביטחונן במחויבותינו הקולקטיבית לרווחתן ולקיומן כמו גם לקיום העם היהודי ככלל. בייחוד לאחר השואה, אין ספק בנחיצותם של חוקים כאלה ובהוספה עליהם, אבל בעיני השמאל הישראלי זה חוק 'בעייתי'. ולמה התכוון המשורר, ניתן להבין מהדברים הבאים, של ברוך קימרלינג אשר טען כי במסגרת ההסדר המוצע יהיה עלינו: "לאפשר הגירה... של פליטי 1948...יש להעניק למהגרים הערבים הפלשטינאים, אותן זכויות הניתנות למהגרים שהגיעו לארץ והתאזרחו לפי חוק השבות..." (קץ שלטון האחוסל"ים, עמ' 102).
עוד מטעים בדעתנות מופרזת הנ"ל, כי: "לצורך שיבה זו מן הפזורות, על ישראל להושיט סיוע כולל למדינה הפלשטינאית, כחלק מהכרתה באחריות ישירה ועקיפה לעקירה, ולהעניק פיצויים אישיים על הרכוש שנוכס בזמנו על-ידי ישראל..." (שם עמ' 93). על הרכוש של הפליטים היהודים שברחו מארצות ערב והגיעו ארצה, בהשאירם רכוש רב בארצות מוצאם אין מדברים בשמאל, ולא בכדי. ואם כבר הגענו עד הלום נתייחס לעוד כמה הצעות מעניינות של הוגה שמאלי מרכזי זה: "יש לשקול את החלפת הדגל...מילות ההמנון הן אנכרוניסטיות ביותר...את יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ראוי ליחד גם לזכר כל קרבנות הסכסוך הישראלי ערבי..." (שם עמ' 98-99).
אין ספק שמדובר כאן במגמה הרסנית החותרת תחת אושיות קיומנו. ברשימת מפלגת העבודה ישנם לא מעטים המדברים על שינוי מהותי בהגדרת המדינה כמדינה יהודית (הרצוג). ישנם הקוראים להמנון שלנו שיר גזעני (סתיו שפיר). ישנם הקוראים לאימהות יהודיות לא לשלוח את בניהן להתגייס לצבא (מרב מיכאלי). מישנם שבאופן מפורש טענו כי אין הם רואים עצמם כציונים או שמבקשים הם לבטל את חוק השבות וליישם את 'זכות השיבה' הערבית (
יוסי יונה). ישנם אנשים, החברים במפלגת העבודה ורוב הזמן תמכו במפלגות אנטי ציוניות מובהקות, דוגמת
חד"ש (
שלי יחימוביץ' ויוסי שווארץ).
חברי המחנה הפוסט ציוני בראשות הרצוג, ועוד יותר מכך, הרוח הנסוכה בשנים האחרונות על השמאל הישראלי בכללותו, הפכה את השמאל לגורם אופוזיציוני למדינה היהודית. כל מי שקורא את האמור כאן, ומוסיף על כך את העובדה, שלצד כל הגורמים שדבריהם הובאו, ישנם עוד רבים אחרים שדבריהם הושמטו, חייב להבין שאין עוד אופציה מפלגתית ציונית בארץ. חברי מן השמאל הציוני, הם ללא ספק ציוניים, אולם כפי שזה נראה כעת, אין להם עוד למי להצביע משום שהאופציה השמאלית הציונית כבר לא קיימת, ועליהם להתמודד עם האתגר על-ידי כינונו של השמאל הישן, הבן-גוריוניסטי, במסגרת מפלגתית לאומית ציונית שמאלית, ואו לחבור לעת עתה למפלגה ציונית כלשהי, עד שתוקם מפלגה כזו.
אופציה ציונית שמאלנית לא קיימת במישור המפלגתי, וזה דבר שצריך להדיר שינה מכל אזרחי המדינה, לא רק אנשי השמאל הציוניים.
קשה להצביע על גורם אחד, אשר הפך את השמאל מטעות פוליטית לבעיה מוסרית, ויתכן אף קיומית. ואולם נדמה כי סיבה אחת בכל זאת ראויה להיכלל במסגרת מאמר זה. מדובר כאן במנגנון תודעתי, פרגמאטי, דינאמי, א-אידיאולוגי במובהק, המתנהל מול חברה פונדמנטליסטית אידיאליסטית וסטאטית. כאשר מצד אחד ישנם הערבים, החפצים בהשמדת ישראל, ובביטול קיומה של מדינת היהודים, ולמולם עומדים נציגים בעלי גמישות אידיאולוגית, ונכונות לפשרה בכל מחיר, על כורחנו אנו נמצאים בתנועה מתמדת אל עבר הפונדמנטליסטים. לא בכדי יותר ויותר אנשים בארץ היום, מזדהים עם טענות אויבינו ופחות עם הצדק והיושר. המוביליות של השמאל, הביאה בעבר את
אחמד טיבי לטעון, ש'הקוים האדומים' של ישראל, הם קווים אדומים דינאמיים. במילים אחרות, אין לישראל כיום קווים אדומים.
מכאן חשוב להבין דבר נוסף. נתניהו נאשם לא מעט בצדק, בכך שהוא יוצר חיכוכים עם הקהילה הבינלאומית. אשמה זו באה מצד אנשים, שאפשר כי לעולם לא יגיעו עימות עם גורמים בינלאומיים, משום שהם תמיד יהיו מוכנים לבצע את מה שיורו להם פטרוניהם מחו"ל.
סבורני, שישראל חייבת לאמץ היום בכל לב, רק מנהיג כזה שהוכיח בעבר, שיש לו קווים אדומים סטאטיים ולא דינאמיים. שהוא יודע לומר למנהיגי העולם את המילה 'לא!' והוכיח את עצמו בהגנת עמו וארצו כנגד דרישות הקהילה הבינלאומית. אני בטוח שבוז'י וציפי לא יסתכסכו עם אף אחד, ולכן אני מבין מדוע מנהיגי העולם תומכים בהם דווקא, מפני שהם צייתנים, נטולי קווים אדומים.
הרעיונות בהם עסקנו לעיל, כגון: רעיון פתיחת הגבולות באזור והקמתה של מסגרת אזורית, שתחליף את הסדר הקיים, תבטל את מדינת הלאום שלנו. ביטול הסמלים, הדגל, ההמנון, חוק השבות וכו', יחייב שינוי תודעתי עמוק, נסיגה מכל מה שיקר ומקודש בעינינו, ממה שלמענו לחמנו, למען הגשמתו הקריבו רבים וטובים את חייהם, ואליו ייחלנו במשך אלפיים שנות גלות. חייב כל ציוני אמיתי לשאול אם אכן הוא חפץ במדינה עם גבולות פתוחים, בה נסראלה וחבריו, או הנייה וחבריו, או דאעש וחבריהם, יכולים לנוע במרחב כזה ללא גבולות ולהגיע עד אליכם באין מפריע.
אני בטוח שאין זה המצב בשמאל השפוי. אבל לשמאל השפוי, הציוני אין עוד אופציה מפלגתית. בדיוק משום כך, ועל-מנת שהציבור לא יוכל לגלות את המגמה האמיתית המניעה את מה שמכונה בציניות אופיינית: 'המחנה הציוני', מתגייסת התקשורת לצד נתמכיה הפוליטיים ועוסקים במחזור בקבוקים, בעבודות חשמל ובאיפור של הגב' נתניהו ולא במהות. עיסוק במהות יחייב אותם לתת תשובות ולהתמודד עם מובאות וציטוטים, ואת זה הם לא יכולים להרשות לעצמם.
הבחירות הקרובות, ובכלל כל מערכות הבחירות מעתה ואילך, עד אשר תיווצר אופציה מפלגתית ציונית בשמאל, תהינה גורליות יותר מאי פעם. פשוט משום שאין מדובר כאן על חילופי שלטון בין אופוזיציה לקואליציה. מדובר כאן על חלופי שלטון בין קואליציה, לגוש אשר הפך עצמו אופוזיציה לעצם רעיון המדינה היהודית.