הבומרנג של מחאת הדיור

מחאת הדיור איננה גוססת, אלא חוזרת לצבור תאוצה. הפערים החברתיים רק הולכים וגדלים והם שגורמים לה לתסוס מחדש. בקצב הזה היא תתפשט בקרוב ממאהל שדרות רוטשילד לארץ כולה. העובדות שבשטח מורות בבירור: הניצוץ שהודלק לפני ארבע שנים - כבר הספיק לעשות את שלו. מפת אוהלי הדיור כוללת היום מלבד תל אביב גם ערים נוספות. לפי שעה היא כבר מקיפה את ירושלים, באר-שבע, רמת-גן, כפר סבא, הרצליה, רמת השרון, נהריה וקריית-שמונה. אז מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין ואין עדיין? העובדות שבשטח מורות בבירור שאין זה עדיין סופו של פסוק. בדרך צפויים, ככל הנראה, אוהלי-מחאה רבים נוספים. אחרי ככלות הכל יש למחאת הדיור קוריקולום-ויטה נכבד. תחילתה במחצית המאה החולפת במהומות הגדולות של ואדי סאליב, והמשכה הישיר בפעילותם האינטנסיבית של הפנתרים השחורים בירושלים. בקייץ 2002 היא העתיקה את משכנה לכיכר המדינה המפונקת של העיר תל אביב והסבה אז את שמה לכיכר הלחם. הייתה זו מחאה גלויה על הקיצוצים שהנהיגה הממשלה בתקציבי הרווחה של אותם הימים. או ש או ש שנה לאחר מכן, בחורף 2003, הועתק מקום-משכנה של כיכר הלחם התל אביבית לקריית הממשלה בירושלים, ושמונה שנים מאוחר יותר דרך כוכבה של הצעירה דפני ליף כשנטלה לידיה את יוזמת מחאת הדיור המחודשת. חרף מגוריה בכפר שמריהו, שכונת השמנא-וסלתא של ישראל,לא נרתעה הצעירה הנמרצת מלעמוד בראש מאבק מחאת הדיור של קייץ 2011. הפעם היו הדברים אמורים בסטודנטים, שאומנם לא סבלו מחוסר-דיור, אבל עם זאת נאלצו, בשל תעריפי השכירות הגבוהים, להמשיך ולדור בבתי הוריהם. וזו, בדיוק, מחאת ההווה, שכמו בומרנג היא שוב מכה בפנינו. רק שהפעם יש לתנועת המחאה פוטנציאל של ממש להצליח. שהרי המדובר הוא לא רק בגל מתעצם של תומכים במאבק, אלא גם בחששם המוצדק של ראשי המדינה מגורלם הפוליטי בבחירות הקרובות. ומאחר שמצוקת הדיור היא אקוטית - חובה להציב לה פתרונות מהירים, שאם לא כן - יוכרע אחד מן השניים: או שהמחירים ירדו בגדול, או שהממשלה היא זו שתרד.