בפסק דין שניתן לאחרונה על-ידי בית הדין הרבני בחיפה (תיק 816853/4), על-ידי הדיינים הרב
דניאל אדרי, הרב אייל יוסף והרב דוד בר-שלטון, עלתה שאלת איזון המשאבים בין בני זוג נשואים, במסגרת הליכי הגירושין המתנהלים ביניהם.
כידוע, בתי הדין מנהלים את הדיונים ופוסקים על-פי הדין העברי, שאינו בהכרח תואם את המשפט הישראלי. איזון המשאבים בין בני זוג, כמו גם חזקת השיתוף, אשר קדמה לו, הם יצירה של החוק הישראלי, הנובעים מאורח החיים המקובל כיום בין בני זוג. הם מתבססים על ההנחה שכאשר מוקם תא משפחתי על-ידי בני זוג, יש להם כוונה, גם אם לא מפורשת, ליצור שיתוף בנכסים הנצברים על ידיהם במהלך חייהם המשותפים. קביעה זו אינה תואמת את עקרונות המשפט העברי ביחס לרכוש של בני זוג נשואים ולחלוקתו בזמן גירושין.
במקרה הנדון, הסכימו הצדדים שבית הדין ידון ויפסוק בעניין חלוקת הרכוש ביניהם אגב הליכי הגירושין, על-פי חוק יחסי ממון ועקרונות איזון המשאבים ולא על-פי הדין העברי. "שני הצדדים קיבלו בקניין שתביעת חלוקת הרכוש והזכויות הכספיות יהיו בהתאם לחוק יחסי ממון".
ניסיון הטעיה וחוסר נקיון כפיים
המחלוקת המרכזית בין בני הזוג הייתה בעניין חובות לכאורה שצבר הבעל במסגרת פעילותו העסקית, בחברות אותן הוא ניהל במהלך חיי הנישואין, ואשר לטענתו צריכים להתחלק ביניהם, כחלק מחלוקת הזכויות והחובות שלהם. טענתה המרכזית של האישה הייתה, שהחובות הללו הם פיקטיביים, הנובעים ממניפולציות שביצע הבעל במיוחד עם אחיו, ואשר אינם מלמדים על חובות אמיתיים. ממילא, טענה, אין לקזז אותם מחלקה בזכויות המשותפות שלהם.
בית הדין קבע: "הלכה היא שכשם שזכאי בן זוג ליהנות מן הפירות שנוצרו במהלך החיים המשותפים, כך חייב הוא לשאת גם בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. גישה זו שורשיה בהלכת השיתוף... הפסיקה [של בתי המשפט] הכירה בקיומה של אחריות משותפת בין הצדדים לחובות משותפים שנוצרו מהרכוש המשותף". עם זאת, מנה בית הדין מספר חריגים לקביעה הזו, שגם הם גובשו בפסיקת בתי המשפט, אשר בהתקיים אחד מהם, לא יחול החיוב לשאת בחובות כאלה. אחד מהם הוא "חוב שנוצר כתוצאה ממניפולציה כספית של אחד מבני הזוג".
בשאלת נטל ההוכחה האם מדובר בחוב כתוצאה ממניפולציה כספית, קבע בית הדין: "בהעדר יכולת לדלות מידע, במקרה בו המידע מצוי אצל בן הזוג בעל החוב, יוטל החיוב להביא את כל המידע האמור אודות החוב, על בן הזוג בעל החוב ובהימנעותו מלעשות כן, לא ייכלל החוב בנכסי האיזון".
על בסיס הראיות והתנהלות הצדדים בדיון שבפניו ובפני בית המשפט, בו ניהלו הצדדים הליכים נוספים, קבע בית הדין, כי התנהגות הבעל מלמדת על "ניסיון להטעות את בית הדין ואף העלים מידע חיוני מבית הדין... הבעל לא הוכיח את מצבו הכלכלי האמיתי של העסק... מהתמונה שעולה בפני בית הדין עולה חוסר ניקיון כפיים מצד הבעל ובא-כוחו, וזו בלשון המעטה". לכן קבע בית הדין, כי הבעל פעל להברחת נכסים וביצע מניפולציות כספיות בהתנהלות בלתי תקינה, במיוחד ערב פרוץ ההליכים המשפטיים בין בני הזוג.
בית הדין ניתח את פעולות הבעל והגיע למסקנה, כי מדובר במהלך מתוכנן ומסודר שלו, במטרה ברורה לנשל את האישה ולהטיל עליה חובות פיקטיביים וכדי לגרוע מזכויותיה האחרות ברכוש המשותף שלהם, בעיקר בדירת המגורים. בית הדין גם השווה בין גרסאותיו הפתלתלות של הבעל לבין גירסה עקבית של האישה וקבע, כי יש לתת אמון בגירסת האישה.
כלל ראייתי נוסף שבית הדין הפעיל בעניין זה הוא, שכאשר צד יכול היה להביא עדים וראיות לחיזוק טענותיו ולא הביא אותם, הדבר ישפיע על מהימנות גרסתו. על כל אלה הוסיף בית הדין את הקביעה של בתי המשפט, שלשם קביעת חיובה של האישה בחובות העסקיים שלו, היה על הבעל להוכיח שהאישה ידעה עליהם והסכימה להם. גם את אלה לא הוכיח הבעל. לאור כל זאת קבע אב בית הדין, הרב אדרי, כי החובות הנטענים על-ידי הבעל הם חובות אישיים שלו ואין להטיל על האישה חלק בחובות אלה.
כך גם בדין העברי
הרב בר-שלטון אימץ את קביעותיו המשפטיות של אב בית הדין והוכיח, כי מסקנה זו נכונה גם על-פי ההלכה והדין העברי. הרב בר-שלטון ביסס את קביעתו על דברי השולחן-ערוך (חושן-משפט ע"ז, ב) וכן על דברי הרמב"ן בביאורו על דברי הטור באותו סעיף, הקובעים, כי כדי לחייב שותף לפרוע חוב של השותפות - יש צורך להוכיח שהוא ידע על ההלוואה. מידיעה זו ניתן לקבוע, כי הוא מינה את שותפו לשליח גם מטעמו, לקחת את ההלוואה לסילוק החוב. במקום שבו מכחיש השותף את עצם הידיעה על ההלוואה, או שאין עדים שיתמכו בגרסת התובע, לא ניתן לחייב את השותף לפרוע את החוב.
זאת ועוד: שיטת הרמ"א בעניין זה מחמירה וקובעת, שלא מספיקה ידיעה של השותף על ההלוואה, אלא יש להוכיח זאת בעדות ממשית. כיוון שכך, קבע הרב בר-שלטון, כי נטל הראיה במקרה הזה מוטל על הבעל, ובנסיבות שבהן הבעל לא הצליח להוכיח את טענותיו - יש לדחות אותן.
פסק דין זה הוא דוגמה למקרים בהם קיימת התאמה בין המשפט העברי לדין הישראלי, גם אם אין הדבר נראה כך מלכתחילה. בפסק הדין ניתן להתרשם מבקיאות בית הדין בחוק ובפסיקה של בתי המשפט וביישום שלהם.
