שבעים שנה - לפיד האש של ברנר

פרס ברנר הוא אחד המפעלים המרכזיים של אגודת הסופרים העברים כל שנה. זה 70 שנה, תקופה שמלווה את הספרות העברית הנוצרת בארץ ישראל כמעט מראשיתה, המסורת נמשכת: אגודת הסופרים מעניקה מדי שנה פרס להוקרת יצירתו של סופר או משורר (למעט הפסקות שקרו בגלל מאורעות בלתי נשלטים בתקופה ארוכה זו). פרס ברנר הוא חלק ממפעלים גדולים של אגודת הסופרים העברים - ובמשך שנות קיומה ידעה האגודה להשפיע על חיי הספרות בארץ באמצעות פרסים לסופרים ולמשוררים. פרס ברנר ופרס ביאליק היו הבולטים בפרסים שלנו. פרס ברנר התמיד בחיינו. פרס ברנר, אם כי הוא הפרס הגדול והחשוב ביותר שאגודת הסופרים מעניקה כיום, איננו הפרס היחיד שאגודת הסופרים מעניקה או שותפה לו. כיו"ר אגודת הסופרים העברים אני גאה בכל פרס ספרותי של אגודת הסופרים העברים, ורואה במתן פרסים אחת ממטרותינו המרכזיות. במשך שנים הייתה משפחת האפט המשפחה התורמת של פרס ברנר, ולפני חמש שנים עבר הלפיד למשפחת ינאי. מי ששמע את נאומי רחל ינאי בטקסי הפרס, חש את המחויבות האמיתית שלהם למורשת ברנר, ליכולת להשפיע על אהבת הספרות העברית באמצעות פרס זה.

אירוע מרגש

כיו"ר אגודת הסופרים העברים הענקת פרס ברנר הוא אחד הרגעים המרגשים בפעילותי מדי שנה. חלוקת פרסים ספרותי לסופר על-ידי סופרים אחרים, חבריו, הוא אולי המעשה הגדול ביותר שקהילת יוצרים יכולה לעשות למען עידוד היצירה. בשנים האחרונות, בזכות תמיכת משפחת רחל ומשה ינאי, עלינו מדרגה: פרס ברנר שודרג גם מבחינת הסכום המוענק, (50,000 שקל) ובצד הכבוד, הוא אף סיוע ממשי ליוצרים. עלי להוסיף, שטקס הענקת פרס ברנר הוא גם אירוע ספרותי אמנותי מרגש: הטקס מתקיים באולם מרכזי, בנוכחות קהל הומה של סופרים ושוחרי ספרות, ובעריכה בימתית מרגשת. רק בשנים האחרונות השתתפו באירועים אמנים כיהודה פוליקר, האחים צנחני, קובי מידן, אלכס אנסקי ואחרים. אירועי ספרות, שבהם סופרים נפגשים לחוויות ספרותיות מרגשות ומשותפות הן מטבע הדברים מרכיב חשוב בחיי הספרות, ואגודת הסופרים העברים עמלה למענם. בשנים האחרונות קיימנו, ביוזמת המנכ"ל ארנון פורת, עשרות אירועים ספרותיים מדי שנה, בבית הסופר, בבית אריאלה ובאולמות אחרים ברחבי הארץ. אירוע פרס ברנר הוא אחד המרגשים והמושקעים באירועים אלה. גם כאן, בתודה לתמיכת משפחת רחל ומשה ינאי. בבית אריאלה העלינו אירועים מושקעים כמחווה לאהרון מגד, לעמוס קינן, לדן אלמגור ועוד.

רגשות אנושיים

אגודת הסופרים עוסקת יום יום בקידום הספרות והסופרים, ולא רק בימי חג כגון הענקת פרס ברנר. זו הזדמנות למנות מעט ממעשינו: בשלוש השנים האחרונות הענקנו 300,000 שקל כתמיכה לסופרים ומשוררים במצוקה; קיימנו מפגשים עם אגודות סופרים בעולם; ערכנו תערוכות שירה; נאבקנו מול הממסד ביחד עם גופי תרבות אחרים להעלאת התמיכה הממשלתית בתרבות ועוד ועוד פעולות. שבעים שנים לפרס על שם יוסף חיים ברנר, וגלריית הזוכים משקפת את פני הספרות העברית. חוט שני קושר בין היוצרים, ואפשר לראות את הרוח המפעמת בין הספרים שזכו בפרס בדרך שבה התייחס ברנר ליצירה הספרותית: וכך כתב: "לאו-דווקא תוכן מחשבות זה או אחר עושה את האדם לחושב, כי אם אופן המחשבה. לאו-דווקא התוכן הרומנטי של השיר עושה את בעל השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא על-פי דרכו את רגשותיו האנושיים". ספרות ויחס לעולם, ספרות וחיים, חיי האומה - אלה הקווים המובילים. בשנת תרנ"ח, כתב יוסף חיים ברנר, עד כמה השפיעה הספרות על חייו: "אמנם, עליי תפעל לטוב הספרות, כי בעת קריאתי וגם ימים רבים אחרי כן אש תיקד בלבבי: להיטיב, להשכיל, אז אחלום גם על דבר עמי". יוסף חיים ברנר ידע לכתוב תולְדות ולצייר מציאות בדרך מיוחדת, והיטב ידע לגעת במחוזות כאֵב, בדרך שבה ידע לתת כבוד לסבל. כאתה עוקב אחר רשימת היוצרים והיצירות לאורך שבעים שנות פרס ברנר, אתה חש שהלהבה של ברנר עודה לוחשת, עודה נוגעת בגֶחלים.

כבוד למאבק

היופי והעוצמה של ברנר היו בשילוב שכָּל כּולו תעצוּמות נפש: ה מנהיג וסופר, בונה כלים ומתלבט, מתייסר. ברנר היה איש מר ונוקב, איש של סתירות . היופי של ברנר היה מאז ומתמיד השילוב שבו: מצד אחד החיבור שלו לחברה ולכלל ולארץ - ומצד שני היותו יוצר שיש לו טריטוריה ספרותית משלו, מתייסר בחלקת אלוהים הקטנה שלו. שם הספר 'שכוֹל וכישלוֹן' ושם היצירות 'עצבּים', 'מן המֵצר', 'גאולה ותמוּרה', כמו עוטפים אותו בהילה של סופר ונביא, יוצר שידע לתת כבוד למאבק, לסֵבל, לכאב הפרטי, לכאב של הכּלל. יוסף חיים ברנר הפך לדמות ספרותית, ורבים מאתנו חשים שהוא גיבור במחזה על חיינו כאן בארץ ישראל. משוררים רבים כתבו לו שירים, כתבו עליו שירים, וזכינו לספרה של פרופסור נורית גוברין 'צריבה', שייחדה לכך כּרך מחקרי בפני עצמו. לפני שנתיים זכה דוד גרוסמן בפרס ברנר על ספרו "נופל מחוץ לזמן". זכייתו של דוד גרוסמן בפרס ברנר שוב החזירה אותנו לאותן שורות הקשורות בדמותו של ברנר - השורה 'חיזקתנו ביגונך', הניסיון של ברנר להבין את מהות השכול, את כתיבתו הלוהטת של ברנר על המציאות הישראלית.

באור ובחושך

היטיב לתארו יצחק למדן ביצירה "מסדה". דבריו לברנר הקרוי ביצירה המתפַּלש הם חדים: "מֶה עתה משָׂא דברך אלינו/ אתה נְזיר מסדה, שחיזַקתנו ביגונך ובבוּזך". ספרות מארץ ישראל, היא אותה ספרות שנוגעת באור ובחושך: דמויות ומחשבות ומכאובים, שנראים כאילו אינם בשום ספר היסטוריה. זו הגדוּלה של הספרות, שיש בה כוח לדובֵב את הסֵבל. אותו נוגה שנשאב מחייו ומכתיבתו הנוקבת של ברנר. ראינו זאת, לדוגמה, ביוצרים שזכו בשנה שעברה בפרס, אסתי ג' חיים ויוסי סוכרי. וכך כתבה אסתי בספרה "אנשי פינות": "אני יודעת שלאנשים מהמשפחה שלנו היו ילדים לפני השואה, והם מתו, וכאן בארץ יש להם ילדים חדשים במקום המתים. זה הילד שלך בתמונה? אסתר נייני שאפה מהסיגריה ואמרה, לא היו לי ילדים. זה הבן של אחותי דבורי'קה שלא הכרת. מה קרה להם? ניסיתי למתוח את גבולות המידע הֶחבוי של משפחתנו. קרה מה שקרה לכולם. לא הצלחתי לשנות את הגורל שלהם" - עמוד 257. אתה קורא ביצירות שזכו בפרס, וחש את הדיאלוג בתוך הספרות העברית, את ההדים לימיו של ברנר כסופר וכמוביל דעה ביישוב היהודי. מעבר לתיאור המציאות אנו מוצאים דיון בשאלות קיומיות, התחבטות בדילמות של קרע בין דרכי חיים מנוגדות, בין תרבויות, בין אהבות, ואתה חש עצמך נסחף עם הגיבור ברגעים של אין מוצא. יש תחושה שמעבר לכל הפלונטר של המציאות, יש כוח ששומר על ההמשכיות של הקיום, של העולם. כך כותב סמי מיכאל בספרו "מים נושקים למים": "הטבע הוא תפאורן מחונן וערמומי. הוא יוצר אשליה של קביעות, של המשכיות עקשנית. אחרת ציפורים לא היו דוגרות על ביציהן חרף הרעב המכרסם, עצים לא היו פורחים גם בשנים השחונות, והאדם לא היה נעשה עבד לפיסת קרקע בוגדנית" (עמוד 18). לשון היצירות, שזכו במשך השנים, מעידה על הקשר הצורב בין הספרות לחיים, על יכולת הספרות לגעת באותם גבולות של כאב, של שפיות. הנה דברים שכתב יוסף חיים ברנר, ויש בהם קרבה רוחנית לנשמת הספרים שזכו. ואולי יש בהם לחן שמהדהד ומתנגן גם בימינו אלה: "שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרוּמים ובראשיהם. אז קראה להם אופת הלֶחם לעזור לה ויקומו שניהם ויעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוֹציהם וגם בעמידתם. על משמַרתם עמדו. על משמֶרת החיים עמדו הזקן והילד, נעֱטרי הקוֹצים. החמה זרחה כמו לפני הגֶשם. ההוויה הייתה. הֲוויית קוֹצים. כל החשבון עוד לא נגמר".