את גולת הכותרת של סכנת המדינה הפלשתינית מוצא חבר הכנסת יוני שטבון (יחד) דווקא בהיבט הערכי עקרוני שבהסכמה לקיומה של מדינה מסוג שכזה. "עוד לפני העניין הביטחוני שאותו אני מכיר הן כקצין בצה"ל והן כמי שישב בוועדת החוץ והביטחון, הכרה במדינה פלשתינית משמעותה פגיעה ברעיון הציוני", הוא אומר.
"הכרה שכזו היא פגיעה בעצם השייכות שלנו לארץ ישראל. כשרעיון כזה מתחיל לחלחל בתודעה הישראלית וכשהפוליטיקה הישראלית מוכנה לדבר על אפשרות של מדינה פלשתינית ההשלכות החברתיות מתחילות להתדרדר", אומר שטבון וקובע כי "מאז אוסלו ועד היום יש התאמה בין הנכונות לוויתורים לבין ההתפוררות החברתית פנימית בישראל והחוסן הלאומי שלנו גם בזירות אחרות כמו עמידה בינלאומית ולחימה".
את הדוגמה הטובה ביותר, כהגדרתו, לדברים מוצא שטבון בשנת 2005, ימי העקירה וההינתקות מחבל קטיף, ימים בהם "כל המדינה והמערכת הפוליטית והצבאית היו עסוקים בשאלה איך מוותרים על הערך הציוני הבסיסי של ההתיישבות ושנה אחרי זה מצאנו את עצמנו במלחמת לבנון השנייה כאשר אותו דרג שהיה עסוק בחולשה לא מצליח לנהל מערכה שלמה מול אויב גרילה לא מורכב במיוחד ולא מסובך. הדרג הטקטי של החיילים, המ"גדים וכו' התנהלו כמו שצריך, אבל ראינו מה קורה למדינה שלא יודעת להגדיר לעצמה יעדי כיבוש והגנה. יש קשר ישיר בין ויתור על ערכים ציוניים ליכולת להתמודד בזירה הביטחונית והחברתית".