X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
אצל אנשי "האליטה התבונית" הנייר הוא האמת. המציאות היא הכזב. קורבנות ניסיונותיהם ההזויים אף פעם לא היו בראש מעייניהם הקורבנות מתים במציאות, בעוד ש"האליטה התבונית" חיה בעולם האידיאות
▪  ▪  ▪
רציונליות וטפשות [צילום: יח"צ]

בחירות 2015: "הצ'חצ'חים" מביסים את "האליטה התבונית"
בכל פעם שמתרחש משהו בלתי צפוי, כמו ביטוי רצון העם באופן ברור, או בכלל הגילוי המרעיש על עצם קיומו של "עם" מחוץ לתל אביב, או כל דבר אחר שעומד בדרכה של "האליטה התבונית", מתרוצצים דוברי האליטה אנה ואנה ואינם יודעים את נפשם. תגובותיהם ההיסטריות מלמדות על שבר עמוק, ועל חוסר יכולת להבין כיצד "אליטה" המגדירה את עצמה "תבונית" ו"רציונלית", שקוראת בעיתון של אנשים שחושבים שהם חושבים, שנטמעה היטב בכל המסגרות המגדירות עליונות חברתית ורציונליות - באקדמיה, באמנות, בתקשורת, בבתי המשפט, בפרקליטות ועוד - אינה מצליחה להעביר את תחושתה העצמית לכלל הציבור. מדוע אין היא מצליחה לעורר בציבור אמון. אפילו אם כלל הציבור אינו מצליח להתרומם לרמת "נאורותם" של ענת וקסמן או של אביב גפן, הן אין זה תנאי לקבלת מרותם של הוקסמנים והגפנים. כך קרה שוב, למגינת ליבם של היושבים במרומים, ששוב ניצחו הצ'חצ'חים. במקום "התבונה" ו"תיקון עולם", ניצחו הישראלים, המאוימים והמפוחדים.
מיד עם שוך הסערה, לאחר הניצחון המוחץ של "האליטה התבונית" בכל הסקרים והפסדה הצורב במציאות, נזכרתי במה שאמרה לי פעם אישיות אינטלקטואלית מובהקת: "זה לא הנתונים שכיזבו, המציאות היא אשר משקרת לנו". אני נזכר באמירה זו, בכל פעם שאני מבקש לתהות על קנקנם של חברי "האליטה התבונית". הם כלל לא חיים במציאות. האנשים שבמציאות, עם הבעיות שבמציאות ועם המגבלות של המציאות אינם מוכרים להם כלל. על הנייר, יכול האינטלקטואל התבוני להנדס מחדש פדרציות מזרח תיכוניות, שלום עולמי ומדינת כדור-הארץ, תחת ממשלה עולמית ללא דתות, ללא תרבויות, ללא זהויות, עם אחדות אנושית חובקת כל. הנייר הוא האמת. המציאות היא הכזב. קורבנות הניסויים ההזויים הללו אף פעם לא היו בראש מעייניהם. הקורבנות מתים במציאות, בעוד ש"האליטה התבונית" חיה בעולם האידיאות.
זוהי כנראה הסיבה, ש"הצ'חצ'חים" ניצחו. הם חיים במציאות. במציאות שבה אנו "הצ'חצ'חים" חיים, יש קצת יותר פרטים מאשר באינטלקט של סתיו שפיר ושל מרב מיכאלי, עם כל הכבוד. יש דאעש במרחב מזרח תיכוני שעד אתמול נחזה כמזרח תיכון חדש על-ידי שמעון פרס, המוכן לקונפדרציה אזורית נטולת גבולות משותפת ומשתפת, לרכבות חוצות יבשת, לחומוס בדמשק ולבנק אזורי. יש אירן אוטוטו גרעינית, עם טילי הגנה S300 שמגיעים מרוסיה. יש חמאס וג'יהאד איסלאמי. יש מנהרות תופת ויש גדודי עז א-דין אל-קסאם. יש ראאד סלאח, ויש איום קיומי.
ואני יודע שיש גם בעיות חברתיות, אבל זהו בדיוק שזה "גם" ולא עיקר ולא תנאי קיומי. ואני יודע שחברי ג'יי סטריט מנסים לשכנע, יחד עם סתיו שפיר, שהאויבים הללו מדומים, לצד השמצות שיקריות ועלילות דם כנגד ישראל והימין. אבל איכשהו ההשמצות נראות השמצות, והאויבים נראים לנו, "הצ'חצ'חים", מאוד מציאותיים, וקייטנות המוות וילדים שבהן האוחזים בנשק ונשבעים להרוג כל אחד ואחת מאיתנו, אינם נראים "מדומים" אלא מאוד מציאותיים.
ולעומת המציאות העגומה, אתם נראים כל כך מנותקים מן המציאות. אתם נראים כל כך קרובים בדעותיכם לאלה שאנחנו "הצ'חצ'חים" מזהים כסכנה קיומית, וכל כך לוחמניים כלפי אחיכם המוכנים למסור נפשם מנגד למענכם, עד כדי כך, שאנשי שלום כדב חנין וכזהבה גלאון מוכנים לשבת עם כל ערבי ועם כל טרוריסט, אבל לא עם נתניהו. זה אומר לנו, שבמבחן המציאות, אין כל תוקף יישומי לתבונה האידיאית של "האליטה התבונית".
בקיצור, ניסיתם לשכנע שהתבונה והתיאוריות עדיפות על פני ראייה מפוקחת של המציאות. ניסיתם לשכנע שעולם האידיאות המנותק, המאפיין את הבועה התל אביבית, הוא האמת, ואילו המציאות היא הכזב, אבל נכשלתם. זאת הבעיה וזאת הברירה: לבחור בהבנת המציאות כפשוטה, בתמימות ופשיטות כדברי ר' נחמן מברסלב, או לחפש חשבונות רבים ולעיין במה שמעבר למציאות כפשוטה. זה דומה להבדל שבין בחירה מתוך תבונה עיונית ושכלית, ובין בחירה מתוך אינסטינקט. איכשהו, בחשבון היסטורי, לאינסטינקט יש כוח משמר טוב יותר - לפרט ולחברה. תשאלו את הנמרים בג'ונגל. הם תמיד יעדיפו להיות מונהגים על-ידי נמר חזק בעל אינסטינקטים בריאים, מאשר על-ידי פילוסוף שיש לו תבונה מרשימה.
ניתן להודות כי אומנם "הצ'חצ'חים" חסרים את האנינות הרטורית, את יכולת השכנוע באמצעות המלל הקולח ואוצר המילים המהוקצע. אך השאלה היא אם זהו כישור עיקרי נחוץ כדי לשרוד, או כדי להבין טוב יותר את המציאות, את התת-השפה התרבותית המזרח תיכונית, ו/או את הניואנסים שמתחת למלל. ואף על-פי כן, האם זה שאדם או קבוצת בחן סטריאוטיפית אינם עומדים בסטנדרטים הראויים ל"בן אנוש", על-פי "האליטה התבונית", אומר ש"הם" בהכרח טועים בדיאגנוזה ובפרוגנוזה? ומצד שני, זה שמחנה שלם רואה עצמו "רציונלי" ו"בלתי עדרי" בעליל, רק מעצם היותו שייך למחנה "הנכון", עדיין לא אומר שכך הם פני הדברים. מרגע שהתבונה נחלה כישלון בבחירות האחרונות, גילויי ההיסטריה של אנשי "האליטה התבונית" לא ידעה גבולות.
הישות הנחותה המכונה "עם"
בשעתו טען חיים חפר כי: "רוב העדה המרוקאית לא תפסה את העניין של מה שנקרא העולם המערבי. אולי ההתפתחות שלהם תבוא עוד מעט... אבל מה שהם הביאו ממרוקו זה לא מי יודע מה...לא הייתי אומר שמרוקו הייתה העדה שהביאה הכי הרבה תרבות לישראל...המרוקאים לא הביאו איזשהו דבר מיוחד במינו לתרבות ישראל. מה הם הביאו, את המופלטות? בחייך. זה דבר חשוב? מה הם הביאו, תרבות של כמה קברים?...הפולנים הביאו תרבות של כתיבה, והם גם מסודרים מבחינת קהילה. הם המציאו הרבה דברים במתמטיקה ובפילוסופיה. אי-אפשר להגיד את זה על המרוקאים...המרוקאים היו מושבה צרפתית, והיו שם דברים כמו במושבות צרפתיות, כמו אגרסיביות, דברים כאלה...אני אומר את זה על רובם...רוב העדה המרוקאית לא תפסה את העניין של מה שנקרא העולם המערבי, שהוא העולם של היום...אני אומר...שהדימוי שלהם נחות...".
דבריו אלה של חפר - שלא היה איש שוליים כי אם "שפיץ חסיד" של "האליטה התבונית" - על עדה שלמה, שכותב שורות אלה נמנה בגאווה על בניה, אינם היוצא מן הכלל. זה ברור למכירים את השיח המרוסן הזה, היוצא רק בנסיבות מיוחדות של חוסר תשומת-לב, או של כינוסי "אנשי שלומנו" של המחנה הזה. כשקיבלתי את התואר השלישי, פנה אלי חבר שמעולם לא חשבתי אותו לבעל עין רעה על בני עדתי, וספק הציע ספק שאל: "מדוע שלא תשנה כעת את שם משפחתך?". תמיד ידעתי שיש "רוחות" כאלו בעולם, אבל מעולם לא חשבתי שהשד העדתי יפרוץ בעוצמה כזו מהבקבוק. בני "האליטה התבונית" יודעים להשאיר את דעותיהם בעניין זה לעצמם, כדרוש במשטר דמוקרטי שבו כדי לשלוט על העם, יש למצוא חן בעיני העם, ודאי לא להעליב אותו.
העם הנפלא שלנו הוא בעיני כמה מראשי "האליטה התבונית" תקלה, ובכלל עצם הרעיון הדמוקרטי נראה בעיניהם בעייתי. דמוקרטיה יונקת את סמכותה מכל העם, לא רק מראשי "האליטה התבונית". השלטון בדמוקרטיה הוא ביטוי לרצון העם, על כל פרטיו, ולא ביטוי ל"תבונה הספציפית" של "הסקטור הנבחר". חפר לא היה היחיד שזיהה את חולאי התרבות הישראלית במורשת המרוקאית. ח"כ חיליק בר כינה את המרוקאים "ערסים".
נתן זך הסביר זאת בצורה רהוטה כדרכו של השמאל, שלהבדיל מאיתנו "הצ'חצ'חים", כל ניבול פה המושמע בפיהם הופך מיד לפניני לשון פואטיים: "עדות המזרח יקבלו את הכושים, האשכנזים יקבלו את המזדיינים... יש כאן שני עמים שאין ביניהם שום דבר במשותף; קם הרעיון הזה לקחת אנשים שאין להם שום דבר משותף, אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב-אירופאית, ואלה באים מהמערות...". ואז שואל המראיין: "מי אתה כאדם, שתקבע שהתרבות המערב אירופית היא גבוהה, והתרבות הערבית (מזרחית?) מפגרת אחרינו במאתיים שנה?". על כך עונה זך: "מי אני?! אני פרופסור בשלוש אוניברסיטאות, אני רואה לי זכות לקבוע את זה...".
כלומר נתן זך, יונק את סמכותו ממיקומו ב"מסגרת המגדירה", אחת מני כמה, שנזכרו לעיל: הוא חבר של כבוד באקדמיה. זה לבד מעניק לו זכות לקבוע מה שקבע. וברור לנתן זך, שלחשוב אחרת ממנו זה בלתי תבוני לחלוטין. לכן "האליטה התבונית" אינה אלא עדר. מה שמגדיר את "תבוניותם" הוא העובדה שהם כולם שייכים לשמאל. מי שלא שמאלן אינו יכול להיות תבוני לדעתם. זה נוח, שכן ייחוס תבוניות לאנשי ימין מחייב התייחסות עניינית לטענותיהם, מה שהשמאל מעולם לא עשה ולעולם לא יעשה. ובסתר ליבם הם שונאים. שונאים המון. הם מדברים על "שלום", אבל פניהם תדיר למלחמת אחים.
כשביקש פרופ' קרל פרנקנשטיין, חתן פרס ישראל, לאפיין את המזרחי אפיונים סוציולוגיים, כך הוא כתב: "האדם הלוונטיני (המזרחי) משתדל להוכיח לעצמו ולאחרים את גבורתו ואת גבריותו בדרכים שונות: הוא נוהג בנשים כמו היו חפצי-שימוש, וכמו כדי לגלות לעיני כל מסתכל אוביקטיבי כי גבריותו המופגנת אינה אלא מראית עין ותו לא, הוא מתהלך לו לראווה, עוטה בגדי צבעונין, מפיק הנאה מכל גילוי של רגשנות. לפעמים הוא אף מתמכר ליחסים הומוסקסואליים, אף-על-פי שאין הוא הומוסקסואלי ממש. עד כמה שתמוה הדבר, מופנה הבוז שהוא רוחש לא רק אל נציגי התרבות החדשה והנעלה יותר, אלא גם אל המכשירים והמכונות, שאותם הוא כה מעריץ וחומד. הוא מנסה לנהוג בהם כמו שהוא נוהג בנשים, כמו היו חפצים הנתונים למרותו." ("החיצון, בעיה חברתית", עם עובד, 1983, ע' 183-181). וזה אדם שהיה ראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל.
מחנה שרואה כך את המזרחים, לא ייתכן שלא יתייחס אלינו, המזרחים, כאל אויב. והנה כבר ב-1981, בנאום בחירות, עמד מרדכי מוטה גור, רמטכ"ל צה"ל ומשחרר ירושלים המיתולוגי, וקרא לעבר הקהל המזרחי ומצביעי הליכוד: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים, וכמו שלהם לא עזרו הצעקות ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות ונדפוק אתכם". שמעון פרס כינה את תומכי הליכוד ובני עדות המזרח "פשיסטים, חומייניסטים", ביקש להחזיר את כולנו לאירן, והזהיר את שומעיו מפני "תנועות מזרחיות" מגונות. "התנועות המזרחיות" הללו מוכרות מהרבה סרטים אמריקניים, הוליוודיים. כנראה מין תפיסה שכזאת בקרב בני "האליטה התבונית", לזהות את כל מה שמגונה בהתנהגות בני אנוש עם "מזרחיות".
לכן גם יאיר גרבוז כרך בכריכה אחת, בנאומו בכיכר מלכי ישראל, את הדעות הפוליטיות של הרוב השולט, המזוהה עם הליכוד ועם המסורתיות, יחד עם כל מיני חולאים בלתי חוקיים, סוטים ובלתי מוסריים, באומרו: "אמרו לנו, ורצו שנאמין, שהאיש המתועב שרצח את ראש הממשלה בא מתוך קומץ של אנשים הזויים. ואמרו שהוא הושפע מרבנים מנותקים, ושהוא שייך לשוליים המטורפים. אמרו לנו שצהובי החולצות ושחורי הסמל, אנשי "כהנא צדק" וצורחי "מוות לערבים", הם קומץ. הם רק קומץ. ועוד החציפו ואמרו שהגנבים ולוקחי השוחד גם הם רק קומץ. ושהמושחתים והנהנתנים החזיריים הם לא יותר מקומץ. מחריבי הדמוקרטיה - קומץ. החושבים שדמוקרטיה היא עריצות של הרוב - קומץ. מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים - קומץ. אם כל אלה רק קומץ, איך זה שהקומץ שולט בנו? איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע, הוא, הקומץ, נעשה לרוב?".
מכאן שמי שמוצא בנאום מנשקי הקמיעות והמזוזות, האנסים, הגנבים, לוקחי השוחד המושחתים ו"המשתטחים על הקברים" של גרבוז "חידוש מזעזע", אינו אלא טועה. מדובר כאן במגמה ידועה וארוכת שנים, לכלול עם מזרחיות וימניות כל כיעור אפשרי או מדומה; לכרוך יחדיו מזרחיות וימניות עם חוסר רציונליות, העדר תבונה, עדריות ואמונות תפלות, אונס, שוחד, חומייניזם, יחס אל נשים כאל חפצים, לבוש צעקני וצבעוני ועוד, והרי לכם "מאפיין סוציולוגי ברור", פרי מוחם של בני ובנות "האליטה התבונית", לישות הנחותה בעיניהם, המכונה "עם".
ברוח זו אמר בשעתו הסופר א. ב. יהושע: "...לחלק פרחים לעם? לאספסוף בתחנה המרכזית? זה לא היה אף פעם בקוד של מפלגת העבודה!...לא צריך לחלק להם פרחים, אין כל סיבה לחלק להם פרחים, ולקנות בצורה האמריקנית הזולה הזאת את ההמון הזה...זה אספסוף לאורך ההיסטוריה, מרומי ומיוון ומכל מקום, הוא היה אספסוף שנתן גם את ההכרעות המלוכלכות והמנוולות ביותר בהיסטוריה, ואין צורך לקנות אותו. שיקנה אותו מישהו אחר. ואפילו אם נאבד כמה מנדטים בשביל זה...". אנחנו "העם" ואנחנו כולנו "האספסוף", בעיני יהושע. היום זה לא "יפה" לדבר כך. אבל אין ספק שלחשוב - מותר, ומחשבות כאלו אינן נדירות בנוף האליטיסטי. כשלעצמי, תמהני מי כאן האספסוף - אנחנו או הוא.
כולם הזדעזעו מביטוייו ההיסטריים של חצרוני, שקבע נחרצות כי: ״אילו הייתי צעיר ב-60 שנה והייתי בתפקיד ממלכתי הראוי לי...הייתי מתנגד חד-משמעית להעלאתם ההמונית של יהודי המזרח ללא סלקציה מתאימה שתבטיח כי כעבור 60 שנה לא יהיה רוב לימין, ולא יהיה קהל לעמיר בניון". רבים גם נהנו מן "המחילה" שהוענקה לו במימונה, כשהורכב כמו תינוק על גב מרוקאי חסון, לצלילי המוזיקה המזרחית, למראה התלבושות המסורתיות ולטעמי האוכל הנפלא. אבל האמת לא תשנה את העובדה הפשוטה: אילו "...הייתי בתפקיד הראוי לי" הוא אומר, ושימו לב מהו אותו תפקיד הראוי לו לדעתו: "הסלקטור". זהו התפקיד. רק תחזרו על המילה "סלקציה", ותשתדלו להוסיף מבטא גרמני, והיכנסו לאווירה. כל זאת על שום מה? כדי שלא יהיה לימין רוב ולזמר עמיר בניון קהל, לדבריו של הפרופ' המלומד.
במילים אחרות: מי שלא כמונו - "ראוס"! אין כאן דמוקרטיה, אין כאן פלורליזם, אין כאן ויכוח ענייני, אין כאן חרות ואין כאן כלום חוץ משיממון אקדמי טיפוסי, של אליטה בועתית מנותקת לחלוטין מן המציאות. חצרוני דירדר את השיח לרמה כזו, שאפילו מוסא אלפרון, שפגש את חצרוני במימונה, מצא לנכון ללמד את הילד הסורר פרק בהלכות מוסר. אלפרון! מלמד מוסר פרופ' באוניברסיטה! וזה נשמע ונראה נורמלי וראוי.
אם גם חצרוני וגם קודמיו סבורים ש"העם" או "האספסוף" הם הבעיה, אז הבה נמצא פתרון, בלשונו של עיתונאי הארץ: "המסקנה הראשונה שעולה דקותיים אחרי פרסום המדגמים מדכדכת במיוחד: צריך להחליף את העם. לא עוד בחירות להנהגת המדינה, אלא בחירות כלליות לבחירתו של עם ישראל חדש — ולאלתר. המדינה הזאת זקוקה לכך ובדחיפות", קונן מרות העיתונאי גדעון לוי. זכויות היוצרים על הפראזה אינן רשומות על שמו כמובן, אלא מיוחסת ליצחק בן-אהרון.
הצדק עם "הצ'חצ'חים": מבט היסטורי
השכלה אינה ערובה לצדק, ותבונה אינה ערובה לאופק פוליטי טוב יותר. האינטלקטואלים תמכו לאורך ההיסטוריה בכל מעשי הזוועה שביצעו רודנים אכזריים וצמאי דם, ואין זה מפריע להם למחזר את הטעות הזו פעם אחר פעם. זה לא הפריע לנשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרן ברק לנסח את מבחן "הציבור הנאור", שלאור ערכיו יש לפרש את חוקי מדינת ישראל, אף כשהפירוש מתבצע בדוחק רב. תחסכו לעצמכם את החיפוש. "הציבור הנאור", לפי ברק, הוא השמאל, החילוני, וחברי "האליטה התבונית" הדורסת בשם תבונתה את הדמוקרטיה, את חרות המחשבה, את הזכות להיות אחר ושונה, את הפלורליזם ועוד. אבל אהרן ברק לא היה היחיד שרצה להשליט על כולנו "אליטה" שולית שמעולם לא נבחרה ולא עמדה לביקורת על מעשיה הקיצוניים.
היו עוד אינטלקטואלים שתפסו כך את המציאות, בזמן אחר.
היידגר שהיה פילוסוף גדול, "המכשף של השפה", היה גם נאצי מובהק וזכה לכבוד ויקר מהמשטר הנאצי. השכלתו לא עמדה לו למחסום בפני הדגנרציה המוסרית והרשעות. נטיותיו הפוליטיות הפסיכוטיות, האנטישמיות, והרשעות שבה לקו גרמניה ובני בריתה, מצאו בו דווקא את אחד הדוברים הרהוטים ביותר והמוכשרים ביותר במלאכת הכשרת השרצים הנאציים.
ז'אן פול סארטר היה אקזיסטנציאליסט גדול, מחזאי גדול, קולנוען ואפילו חייל. אך בה בעת תמך בכל מאודו בסטלין ובמשטר הטיהורים שלו, בדיוק כמו שהעריצו אותו כאן בארץ אנשי "האליטה התבונית". כך גם אינטלקטואלים כאנרי ברביס, ברטולד ברכט וארנסט בלוך, שתמכו בסטלין ובסיעות הלווין שלו, על מנהיגיהן המושחתים וצמאי הדם: פול פוט, ניקולאי צ'אושסקו, ולטר אולבריכט, אריך הוניקר וגיורג'יו דז'.
כשהגיע ארצה מנהיג הפרטיזנים אבא קובנר, הוא סיפר למאיר יערי על זוועותיו של סטלין, בדרך להגשמת "מפעל הבנייה הסוציאליסטי". יערי דרש נחרצות מקובנר לא לספר את הדברים ולא לחבל במאמצי המהפכה הפרולטרית.
מישל פוקו, הנערץ על חברי "האליטה התבונית", העריץ את משטר האיותאללה באירן, בדיוק כמו שנועם חומסקי, שכתב הקדמה אוהדת לספרו של מכחיש השואה רובר פוריסון, מעריץ את חיזבאללה, בדיוק כמו תלמידו נורמן פינקלשטיין.
הסופר האיטלקי הנודע, חתן פרס נובל לספרות לואיג'י פירנדלו, היה מבריק. על כך אין עוררין. הוא היה ללא ספק אינטלקטואל, בן בית במחוזות "האליטה התבונית". אבל תבונתו לא מנעה ממנו להעריץ בעיוורון טיפוסי את מוסוליני ואת המשטר הפשיסטי. "אני איטלקי ועל כן אני פאשיסט", נהג לומר כפרפראזה על "אני חושב משמע אני קיים" של דקארט. מוסוליני אימץ אותו בחום אל חיק הפאשיזם, וחילק לו כיבודים רבים שנתקבלו על ידו בברכה רבה.
על האינטלקטואלים כותב בן-דרור ימיני: "היסטורית אין שום יתרון לאנשי רוח רק משום שהם אנשי רוח. ראינו אותם מזדהים עם סטאלין, שמש העמים. ראינו אותם ניצבים לצד סדאם חוסיין. ראינו אותם בהערצתם לערפאת. ראינו אותם בספינות ההזדהות עם החמאס. הם אף פעם לא לומדים את הלקח. הם ממשיכים במצעד. חתן פרס נובל, ג'וזה סאראמאגו, שהלך לעולמו, הפך את ישראל לנאצית. כלת פרס נובל מריאד מגוואייר היא סייענית של החמאס. הרשימה ארוכה. העמדה קבועה אי-שם בין אנטי-ציונות לאנטישמיות...".
אל אלה יש לצרף את חתן פרס נובל, הסופר האנטישמי גינתר גראס. פנסיונר של הוואפן אס. אס., שהפך ל"פעיל שלום" (איך לא?), שראה בישראל איום על שלום העולם, וייחל לנצחון השמאל הישראלי בבחירות האחרונות.
"אינטלקטואלים" ו"טעות"הפכו לאורך ההיסטוריה לשתי ישויות משלימות. אינטלקטואלים ישראלים נסעו למוקטעה ברמאללה, כדי להגן בגופם על הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת, מבלי להרגיש כי אין בכך לא תבונה ולא מוסר. היו אלה אינטלקטואלים כאריאל טואף, שטענו כי יש אמת בטענת הנוצרים שיהודים הכינו מצות לפסח בדם ילד נוצרי באיטליה (יותר מאוחר חזר בו טואף מטענה זו). היסטוריונים חדשים שסילפו מסמכים, המשיכו בקו השקרי של השמצת ישראל והיהודים על בסיס שקרים, סילופים וזיוף מסמכים, כמו שהראה ההיסטוריון אפרים קארש. וכיום, אין כמעט אתר אנטישמי או נאצי אחד, שאינו מזכיר לשבח חברי "האליטה התבונית" או ראשי השמאל, כצידוק למוסריות שבאנטישמיות החדשה.
אנו רואים אפוא (ורשימה זו על-אף אורכה היא מוגבלת ביותר) כי האינטלקט אינו מחסום בפני הרשע ואינו ערובה למוסר או לצדק. אינטלקטואלים מובילים תמכו ברייך השלישי ובנאציזם. אינטלקטואלים מובילים תמכו בסטלין. אינטלקטואלים מובילים תמכו במוסוליני. אינטלקטואלים מובילים תמכו במשטר האיותאללה. אינטלקטואלים מובילים תמכו ותומכים במכחיש השואה מחמוד עבאס. אינטלקטואלים מובילים תמכו בערפאת, לאחר שכמעט הרס את ירדן, את לבנון, את תוניסיה, והרס בין לבין להרבה יהודים את החיים. אנו רואים שוב ושוב כיצד הטירוף האינטלקטואלי, השמאלני, מנסה להציב את עצמו כאלטרנטיבה לשפיות ולדמוקרטיה המשקפת את רצון העם הרואה נכוחה את המציאות. אותו עם שאותו כינה א. ב. יהושע אספסוף, אותו עם שגדעון לוי המליץ להחליפו ויצחק בן אהרון סירב לכבד את רצונו. כעת מה שנותר להחליט הוא: האם אתם בוחרים בעם, או בשמאל.
המסקנה הבלתי נמנעת
יש תחומים רבים שבהם אזרח מן השורה חייב לבחור. אם אינו שייך לעדר האינטלקטואלי, הבחירה שלו אף פעם אינה ודאית. אבל השאלה המרחפת כיום מעל בחירתנו אינה רק פוליטית או תבונית, היא גם מוסרית וקיומית. מורי ורבי פרופ' יוסף דן כתב: "מפליא הדבר, עד כמה העמיקה האפוקליפסה המרקסיסטית להכות שורשים בעילית האינטלקטואלית של העולם המערבי בעבר ובהווה. יש בכך כדי להעיד באופן ברור, כפי שמעידה ההיסטוריה, כי השכלה ותרבות אינם מחסום לפני היתפשות לקסמיה של אפוקליפסה אוטופית, וכי יכולתו של איש הרוח להצדיק ולתרץ אלימות מחרידה היא בלתי מוגבלת". ("אפוקליפסה אז ועכשיו", ע' 307).
בספרו המונומנטלי של ג'ורג' אורוול, "1984", חוזר גיבור הספר וינסטון סמית ומביע תקווה לצמצום השליטה הפאשיסטית, הממררת את חיי הכלל והפרט בעינויים ובמשטר דכאני ועריץ. את תקוותו הוא תולה דווקא ביסודות השוליים, הלא נורמטיביים, של החברה, "השקופים" אם תרצו, או "הצ'חצ'חים" של דודו טופז. המעניין הוא כי כל האליטה האינטלקטואלית ברומן של אורוול מוצגת כתומכת ללא סייג במשטר האימים של אוקיאניה.
אותה תקווה חוזרת ומושמעת בשורה ארוכה של חיבורים של אנשים אמיצים ששמו לב לערך המופלא שבאהבת האנשים הפשוטים. פשטות אינה בהכרח בורות, וניסוחים מפולפלים אינם בהכרח חוכמה. כך, הסופר מרטין אנדרסן נקסה שם בפי אחד מן הדמויות האינטלקטואליות והמעניינות בספרו המונומנטלי "דיטה בת-אדם" (ע' 430) את המילים הבאות המופנות דווקא אל בני ובנות "האליטה": "כולנו (אנשי "האליטה התבונית"), מסובכים בשקרים ובכזבים - אומר הוא...עלינו ללמוד אצל פשוטי העם".
לא יזיק, כך נדמה, שגיבורי "האליטה התבונית" בארצנו, אנשי השמאל המתאבלים בהיסטריה על מר גורלם, יאמצו את מסקנתו של נקסה וילמדו משהו מפשוטי העם. הם בדרך כלל צודקים, גם אם זה אינו מבוטא בלשון הזהב של א.ב. יהושע ("אספסוף"), דודו טופז ז"ל ("הצ'חצ'חים של הליכוד"), נתן זך ("באו מן המערות"), או אלונה קמחי ("תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים").

לאתר מגזין מראה
תאריך:  19/04/2015   |   עודכן:  19/04/2015
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
"האליטה התבונית" נגד "הצ'חצ'חים"
תגובות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]   
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
אברהם פכטר
לגלריה של האומנים והסופרים שפועלים בעקיפין למען נתניהו, בשיטת הבומרנג, הצטרפה בימים אלה גם השחקנית המוכשרת ענת וקסמן, באמירה מתנשאת וגזענית כמיטב מסורת השמאל הנאור. האליטה הנאורה לא השלימה, לא הפנימה, לא הבינה, לא הסכימה עם ניצחון הימין, והייתה מוכנה להחליף את העם
איציק סיבוש
ברכה מיוחדת משוגרת לכל העוסקים ב"מלאכת הקודש" ממש של יצירת ימי זיכרון אלטרנטיביים לקורבנות הציונות ועוולותיה: פלשתינים, מרוקאים במעברות, הסללת מזרחיות לניקיון, פליטים מאריתריאה, וכולי    לבריאות, עלו והצליחו והמשיכו לנצל כך תקציבי ציבור
יובל ברנדשטטר
כיום, מרכזות שוב המעצמות מאמץ במלחמה נגד היהודים. הפעם לא הליגה הערבית היא הכלי, אלא הרפובליקה האיסלאמית של אירן, המקבלת רשמית את אישור המעצמות, כולל את זה של בריטניה, להביא לידי שימוש את הנשק הגרעיני נגדם
אריאל קלנר
הדיבורים על ה"בנאליות של הרוע", על המקריות של הרוצח והקורבן והכחשת ייחודיותם, הם לא פחות מהכחשת שואה, ביזוי הנרצחים וכבודם
נחמן פביאן
המציאות אינה כה ורודה כמו זו שמשדרים אובמה ויועציו. מאז תחילת שנות ה-60' של המאה הקודמת ועד היום מאמנת קובה מאות אלפי אנשי מיליציות ופעילי טרור בנשק מתוצרת רוסיה, ומשמשת אכסניה נוחה לארגון חיזבאללה ולפעילי איסלאם קיצוניים. היא ממשיכה להקים תנועות גרילה עירוניות וארגוני טרור המממנים את פעילותם מסחר בבני אדם ובסמים ומדמי כופר של חטיפות
רשימות נוספות
אפילו לא תמורת נזיד עדשים  /  דפנה נתניהו
דמוקרטיה של שבטים   /  מרדכי קידר
ייבוש מעיינות הרוע  /  מנשה שאול
אולי חזירים אבל לא טיפשים  /  קובי קמין
המטרה: לגיטימציה  /  דן שיאון
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il